פרויקט לוחמים משוחררים

סיפורו של ד' לוחם בלבנון השנייה

13/07/2015

"אני לא בן-אדם שאומר קשה אבל זה היה קשה. לא ידעתי מה לעשות..."

סיפורו של ד' לוחם במלחמת לבנון השנייה

 

מלחמת לבנון השנייה תפסה את ד' באמצע שיגרת-חיים של לימודים גבוהים, נישואים טובים וניסיון עם בת-זוגו להביא ילד לעולם. שיחה קצרה מקצינת הקישור הספיקה כדי להקפיץ אותו עם צ'ימידן ומדים לגזרת בינת-ג'בייל. בבוקר הראשון, ירדו ד' וחבריו לעמדות, ומסך של כ-50 קטיושות הופלו לכיוונם משלוש עמדות שונות. הטנק של ד' חטף שתי פגיעות, הטנק של י'  חברו הקרוב מהטירונות חטף ארבע. י' נפצע קשה בפנים, ואחת הגפיים שלו נקטעה. "בקרב הזה הכנענו ארבעה מחבלים שטיפסו על הטנקים שלנו. זה היה קרב פנים אל פנים. זה לא לצפות על חולית מחבלים מארבעת-אלפים מטר, זה לראות את הלבן בעיניים, זה לשמוע את הצרחות שלו:  לא לא לא לא יא איבני. זה לדעת שיש לו ילד בבית". חזרנו לארץ. לא היינו אותם אנשים, לא אותם צוותים, לא אותם מפקדים. היתה איזושהי התבגרות בהתנהלות של כולם. אנחנו לא ילדים בני 19-20. כולנו עם משפחות, ילדים, סטודנטים, עובדים. כל אחד מביא את התובנות שלו מהחיים, כל אחד מביא את היכולות שלו. שאלו אותי איך נמשיך הלאה. אמרתי להם נחיה יום אחד כל פעם. אנחנו נעבור את זה. יקח שנתיים, ייקח חמש שנים – נעבור את זה. נחיה. נחזור לעבודה. נחזור לשלם מיסים. נאכל, נשתה, נצחק. נגדל את הילדים. נהיה אחד בשביל השני והכל יהיה בסדר. עכשיו אנחנו לחלוטין משפחה.

 

בכל זאת, לא היה לי קל להתנתק ולחזור לשיגרה עד הסוף. אני לא בן-אדם שאומר קשה אבל זה היה קשה. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד מנסים לחזור לשיגרה. אני אדם. אני אזרח. רוצה לגדל ילדים, להיות עם המשפחה, לבלות, ללמוד, לעבוד, לאכול, לישון. בינתיים לא יכלתי להריח גריל, כמעט ולא ישנתי בלילה. ואז אשתי נכנסה להריון אחרי שנתיים של ניסיונות. התחלתי להרגיש שיבוא ילד, ולא רציתי שהחוויה שעברתי תשפיע עליו. הרמתי טלפון לקו הפתוח של נט"ל. לא ידעתי איך להתחיל, מה להגיד. להתחיל לדבר בטלפון עם מישהו שאני לא מכיר והוא לא מכיר אותי. לא יודע מה עברתי מההתחלה, מי', מהמחבל, מהילד שבדרך. איך להתחיל להסביר למישהו שנמצא בצד השני שלא חווה איתך את הטרגדיה הזאת, הטרגדיה האנושית הזאת שקוראים לה מלחמה. בני אדם לא צריכים לעבור מלחמה, זה דבר רע, אף פעם לא צוחקים אחרי מלחמה תמיד בוכים. זה לא טוב לאף אחד, זה לא טוב לנו ולא טוב להם.

התקשרתי לנט"ל וההפתעה היתה מאוד טובה וחיובית. הרגשה מיידית שהאישה שענתה יודעת בדיוק מאיפה לגשת ומה להגיד. כמו יועצת טובה כזאת, שאם עכשיו הייתה מלחמה הייתי לוקח אותה במסדרון האחורי ומדי פעם יורד למטה לדבר איתה קצת תוך כדי, ככה שתיתן לי טיפים לדרך בשביל הנשמה והמוראל. זה היה שינוי מאוד מרענן לדבר עם בנאדם כזה, כי כל הסביבה הייתה לא תומכת.


היו דברים שהפריעו ועדיין מפריעים. יכול להיות שיפריעו לכל החיים. יש תמונות וריחות. כל דבר יכול להקפיץ אותי. לדוגמא, היתה סופת ברקים מאוד רצינית, וברק אחד פגע בבנין שלנו.  זה בא לי לא טוב המכה הזאת. אחרי דבר כזה השינה מתערערת לשלושה שבועות. הברק הזה נתן לחיצה על כפתור שהפעיל לי ריחות וקולות מהמלחמה, ואז אני נזכר. זה מזכיר את כל הסיפור מחדש, נותן פלשבקים. כל המרמור, הכעס, היחס, החוויות הקשות, הקרבות וההיתקלויות, ההתקדמות שלהם וההתקדמות שלנו וההתנגשות שלנו בהם ושלהם בנו- כל הדברים האלה מזכירים, והרעיון הוא איך להתייחס לזה. בנט"ל אני מקבל עזרה איך להתייחס לדברים, כלים להתמודדות. כל החששות לתדמית שלי התפוגגו.

 

כל בן אדם יכול לפנות לעזרה חיצונית. זו לא בושה. לדבר עם בן אדם בטלפון זו לא בושה, לדבר עם נט"ל זו לא בושה. זה לא מפחית מהערך העצמי, זה רק מוסיף. היום אני מבין, כמה חשוב לדבר על מה שחוויתי שם. אתה יכול לפעור חור באדמה ולצעוק את כל הרגשות לתוכו, אתה יכול לדבר עם כלב. אבל בשביל הפידבק, בשביל האקסטרה הזה אתה צריך בן אדם. ואני מצאתי אותו בנט"ל.

 

 

נט"ל-תמיכה וסיוע נפשי לנפגעי טרור ומלחמה, שיחתחינם, 1-800-363-363

או צ'אט כאן באתר