נט"ל
  להיעזר   להכיר   ללמוד
 
 

ראיון עם סיגל חיימוב, מייסדת קו הסיוע וכיום מנהלת היח' לפיתוח תכניות ומודלים מקצועיים

המחשבה מאחורי הקמת קו הסיוע

קו הסיוע של נט"ל קיבל את השראתו מהתפיסה של ג'ודית לואיס-הרמן ("טראומה והחלמה", 1983, הוצאת עם עובד), פסיכולוגית קלינית המתמחה בטיפול בנפגעי אלימות. לואיס-הרמן מדברת על החוויה הטראומטית כגורמת נזק בשלושה תחומים עיקריים: ביטחון, שחזור סיפור הטראומה וחידוש הקשר בין הנפגע לקהילה. לטענתה, הטראומה קורעת קרע בקשרי משפחה, חברות וקהילה. מכאן ניתן להסיק שרוב נפגעי הטראומה סובלים מבדידות גדולה.
נוסף לבדידות, מצאו חוקרים אחרים שאיכות החיים של פגועי הטראומה הולכת ומצטמצמת מאחר שחוויית הטראומה חוזרת ומופיעה שוב ושוב. חזרה זו מונעת מהם להתחבר לכוחותיהם ולחדשם. ד"ר דני לוי טען כי אף על פי שחוויית הטראומה שייכת לעבר (הייתה והסתיימה), היא מצליחה לשבש את מנגנון הזמן: החוויה הסתיימה, ועם זאת האדם מתייחס אליה כמתרחשת כעת וכעתידה להופיע שוב בעתיד (עמידה על המשמר). כאשר החיים מצטמצמים בהווה בגלל העיסוק בחוויית הטראומה ובגלל החשש שתופיע שוב, אין לאדם יכולת לגייס כוחות ולכוון את מחשבתו לעבר גדילה וצמיחה.
בעקבות חוקרים אלו, ההבנה שלנו בנט"ל הייתה כי מלבד בדידות גדולה, מדובר באנשים בעלי כוחות ומשאבים מדוללים, ולכן הפונים לקו זקוקים למשהו ולמישהו שיעזור להם להתחיל את המסע קדימה.

הטראומה לימדה את חווה הטראומה שלא ניתן לסמוך על אף אחד, כיצד נשכנע אותו לפנות לקבלת עזרה


פה נכנס הרעיון של קו הסיוע: יש צורך בשלב מעבר לפני שהאדם יוכל להגיע לטיפול. הקו יכול לשמש כמתווך עבור אלה המתקשים לתת אמון בזולת ולכן נמנעים מלפנות לטיפול.
מדובר בתהליך שבו הפונה צריך להאמין ביכולתו של המטפל לסייע לו.
עם הקמת נט"ל, חשוב היה לנו לתת בבית נט"ל "תחושה של בית". רצינו שהפונים אלינו ירגישו, עם יצירת הקשר הראשוני, שהגיעו למקום הנכון, שעוטפים אותם ומלווים אותם לאורך כל הדרך. חשוב היה לנו שהאדם הראשון שיענה להם בטלפון הוא לא מזכירה ולא מענה קולי, אלא אדם מיומן שיוכל לתת תשובות. ניתן לראות את קו הסיוע כשער לנט"ל, שיבטיח את הישארות הפונה במסגרת הנט"לית ככל שיצטרך.

השיחה הראשונה

הפונה מגיע אל השיחה הראשונה מתוך מקום של בדידות גדולה. כמעט כל פונה לקו מרגיש שאף אחד לא יוכל להקשיב לתיאור החוויה הנוראה שעבר ולהבין בדיוק את מה שהוא חש. פעמים רבות קיימת בושה גדולה ברגשות העולים, והצורך לחלוק את הסיפור הוא עז.
הרמת הטלפון והחיוג אל הקו נעשים לרוב לאחר התלבטויות רבות, והשיחה היא בעצם מעין שיחת גישוש הן עבור הפונה והן עבור המתנדב: הפונה מבין שהוא זקוק לעזרה, והמתנדב מנסה להתחבר אליו ולתת לו תחושה שאכן הגיע למקום הנכון.
פעמים רבות קשה מאוד לפונה להתחיל בשיחה. לא קל לצאת מן המקום הזה של הבדידות, לא קל לחלוק דברים כה קשים. המתנדב יכוון בעדינות את השיחה, יגע קלות בסיפור, יברר מהם הסימפטומים שמהם סובל הפונה (קושי להירדם, סיוטים, התקפי כעס וכו'), ישאל לגבי חיי היומיום ועוד. לרוב יגלה הפונה במהלך השיחה שמה שהוא מרגיש הוא "נורמלי" – שהקושי שהוא חווה הוא קושי "אמיתי" ושאפשר להתמודד איתו. המתנדב ידגיש את חשיבות הדיבור על הטראומה ועל הרגשות והמחשבות הנלווים אליה. פעמים רבות אומר הפונה לקראת סוף השיחה הראשונה שהוא מרגיש שהמתנדב שמע אותו, הבין אותו, ושהוא חש שמעכשיו הוא בידיים של מישהו שיכול להיות שם בשבילו.
לפעמים מביע הפונה משאלה: "הלוואי שהייתי יכול כמו לכבות את המחשב ולהתחיל מחדש". מתוך דברים אלו עולה השאלה: האם בכלל ניתן להתרפא? מה הטעם לדבר ולחוות את הקשיים שוב? האם אי-אפשר לשכוח? ההסבר ניתן בדרך כלל במטפורה. פצע החוויה נשאר תמיד, כדרכם של פצעים. ההבדל בין המקום המעבד את החוויה ובין זה המנסה לדחוק אותה כאילו לא הייתה, הוא כמו ההבדל בין פצע מכוסה בגלד, העלול להיפתח בכל רגע ולהעלות מוגלה ודם, לבין צלקת. כשהאדם מסתכל על צלקת, הוא נזכר בסיפור שמאחוריה – אבל היא כבר סגורה ומעידה על תהליך החלמה.
לקראת סופה של השיחה ננסה להבין מה בכל זאת עוזר לפונה ושומר עליו - מה כן עושה טוב, מה מרגיע (ספורט,מוזיקה וכו').
בסוף השיחה יציג המתנדב לפונה את אפשרויות התמיכה השונות שנט"ל מציעה. חלק מן הפונים מעדיפים להישאר בקשר עם הקו, חלקם מעדיפים להגיע לטיפול פנים אל פנים או להצטרף למועדון החברתי-שיקומי. אם הפונה רוצה להישאר לטיפול בקו, יוצמד אליו מתנדב שיתקשר אליו אחת לשבוע בכדי ללוות אותו, לתמוך בו, ולעזור לו להתחיל את תהליך ההחלמה. 

לסיכום אומר, כי שיחה ראשונה טובה מבחינתנו, היא שיחה שבה הפונה הסכים למסור את שמו ואת מספר הטלפון שלו כדי לאפשר את המשך קשר. המתנדב נדרש גם הוא לחשיפה מסוימת. עליו למסור לפונה את שמו ואת הימים והשעות שבהם הוא נמצא בנט"ל. הקביעות הזו היא בעלת חשיבות אדירה לדעתי, משום שהיא מסייעת ביצירת מקום בטוח עבור הפונה.
ברגע שיש לנו יכולת התקשרות עם הפונה ואנו יוזמים שיחות אליו, הוא מקבל תחושה שהוא חשוב ושאכפת לנו ממנו. בנוסף, רוב חוקרי הטראומה מדברים על רגרסיה לעמדה פסיבית וחסרת כוחות אצל הנפגע. לקיחת האחריות שלנו על יצירת הקשר טובה ונכונה, אם כן, גם מנקודת מבט זו. המתנדב אחראי להניע את הקשר ולשמור על קיומו.


                                                                                                             Top of page לראש העמוד

יש נפגעי טראומה שלא טופלו מעולם. מדוע לוקח להם שנים לפנות לקבלת עזרה

יש משהו מתעתע בחוויה הטראומטית: יש קושי לקשר בין האירוע עצמו לבין הסימפטומים, תופעה הנקראת "דיסוציאציה". פעמים רבות הטראומה מנתקת בין פרטי האירוע לבין הרגשות. האדם יכול לזכור את האירוע לפרטי פרטים אבל להישאר מנוכר כאילו מדובר במישהו אחר, ולהפך - לזכור תחושות ורגשות עזים אבל בלי לזכור מה בדיוק אירע.
בהתחשב בנתק זה, התפיסה שלנו בקו אומרת שיש צורך "לדוג" קצה חוט שיאפשר לנו לפתח דיאלוג עם הפונה ולעבור עימו תהליך שיעזור לו להכיר בכך שיש לו בעיה, להבין מה מקורה וכי הוא זקוק לעזרה בכדי להתגבר עליה. עליי לציין כי גם בחוויות ברורות יותר, כביכול, של אובדן, לא תמיד ברור מהי הבעיה. לדוגמה: בזמן מלחמת לבנון השנייה ולאחר סיומה, קיבלנו שיחות טלפון רבות מחיילים בסדיר ומחיילי מילואים. התקשר חייל בסדיר ותהה בקול רם על המלחמה, על כך שדברים אינם כמקודם ושכל דבר מזכיר לו את המלחמה. המתנדב ביקש ממנו לספר על המלחמה, והחייל לא העלה אף קרב ספציפי. הוא סיפר שהציעו להם להיפגש עם פסיכולוגים מהצבא לאחר היציאה מלבנון אך הוא לא נענה. הוא סיפר למתנדב שפינה פצועים מהשטח וכי חברו נהרג במהלך המלחמה. החייל לא תפס אירועים אלו כחוויות טראומטיות. המתנדב הסביר לו כי מדובר באירועים קשים המשאירים חותם וכי עצם עזיבתו את הגדוד שאיתו חווה את החוויות וחזרתו הביתה הותירו אותו לבדו. כעת הוא נמצא בסביבה שונה, שלפי תחושתו אינה מבינה אותו ואינה מחזקת אותו. בסוף השיחה הוא דיווח על תחושת הקלה ושמחה על הקשר שנוצר.

המודל הטיפולי של קו הסיוע

המודל של קו הסיוע מתבסס, כאמור, על שלבי ההחלמה על פי גישתה הטיפולית של ג'ודית לואיס-הרמן.
בשלב הראשון, נרצה ליצור אצל הפונה תחושת ביטחון ואמון. יצירת אמון וביטחון אורכת זמן, ולכן חלק מהפניות אלינו לקו מוגדרות מראש כפניות הדורשות עבודה מתמשכת. נוסף על כך, יש צורך בדמות קבועה שתלווה את הפונה. אחת הבעיות, לטעמי, בקווי מצוקה, היא שבכל פעם הפונה מדבר עם מתנדב אחר ונאלץ לספר את סיפורו מחדש. זה מתיש ודורש מאמץ נפשי גדול מהפונה, ועלול לגרום לו להפסיק להתקשר. דמות קבועה המלווה את הפונה יוצרת אצלו תחושה של קבלה וחמימות, תחושה המהווה בסיס ליצירת אמון וביטחון.

בשלב השני נעבוד עם הפונה על שחזורו של סיפור הטראומה. החוויה הטראומטית היא חוויה כל כך יוצאת דופן ובלתי נתפסת, עד שהאדם אינו מצליח לשלבה בתוך סך החוויות הכללי שלו, מאחר שהיא מקודדת בתמונות מתוך האירוע ולא במילים. לפיכך קיים קושי רב בשיתוף של אחרים נכחו בחוויה. סיפור הטראומה מורכב מבליל של פרטים, ואין לו רצף. הנפגע זוכר חלק מהפרטים בצורה עמומה, ויש חורים רבים בסיפור שלו. נקודה זו מגבירה את תחושתו שהוא אינו נורמלי, שסיפורו אינו הגיוני ושהחוויה לא באמת התרחשה במציאות. המטרה שלנו בקו היא לבנות סיפור רציף וקוהרנטי, סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף. המשימה של המתנדב בקו היא לסייע לפונה לארגן את החוויה לעצמו. לעתים המראות מהאירוע הם בלתי נסבלים, והנפגע, מתוך רצון להגן על אחרים בסביבתו, אינו מדבר על כך עם איש. התוצאה היא שהחוויה הטראומטית הופכת להיות סוד. כאן בא לידי ביטוי יתרונו של הקו: כמו שאמר פעם אחד הפונים "זה לא אדם, אלא קו טלפון". השיחה הטלפונית מפיגה את תחושות הבושה והאשמה - תחושות קשות המתלוות לרוב לטראומה.

בשלב השלישי אנו עוזרים לחדש את הקשר בין הנפגעים לבין הקהילה. למעשה, עצם העובדה שמתקיים קשר קבוע בין המתנדב לפונה כבר גורמת להתרחשותו של קשר זה, מאחר שהמתנדב מייצג את העולם החיצוני, מקפיד ליצור קשר עם הפונה ומעניק לו תחושת שייכות ואכפתיות. עם זאת, אנו מקפידים לעזור לפונה לעבוד על הקשר עם סביבתו הטבעית, מתוך ההבנה שהקשר עם המתנדבים הוא זמני ויש צורך באחרים קרובים שימשיכו ללוותו (בני משפחה, חברים, שכנים מתנ"סים או חוגים).

מודל טיפולי זה הוא ייחודי לעמותת נט"ל. לקריאה נרחבת על המודל הטיפולי.


                                                                                                              Top of page לראש העמוד

 

דרונט בניית אתרים