צורי: עדות ממלחמת ששת הימים

הייתי בחטיבת שריון…החטיבה היחידה בצה”ל שחדרה לעורף.

עם שחר היום השלישי לתחילת המלחמה חברי “לחוליית החילוץ” ביקש ללגום מים מאחר והמימייה שלו התרוקנה ואני שלפתי את המימייה שלי ופתחתי את שני הכפתורים הסוגרים את המתקן העוטף את המימייה והושטתי לו אותה. עם ניסיונו ללגום את תכולתה אומר לי האיש, המימייה ריקה, תוך כדי הליכתנו לכיוון הג’יפ שלנו עניתי לו, לא נורא, מיד נמצא עוקב מים ונמלא לשנינו. לא סיימתי את תגובתי וחברי נופל על פניו, מיד גהרתי מעליו, פקחתי את עיניו שהיו עצומות וגיליתי את צבעם הלבן, מיד אחזתי בידו ומדדתי את מצב הדופק.

עם הספירה בשעון וגיליתי שהדופק בקושי ניתן לתחושה, מיד התחלתי להנשים ולאחר מספר ניסיונות זיהיתי את יציאת האוויר וכך היה ברור לי שמצבו חמור, התחלתי לצעוק ולהזמין חובש

החובש מיד הצמיד לו אינפוזיה והזמין רופא צבאי שהיה ביחד עם הצוות הרפואי ברכבו, שהיו צמודים לכוחות הלוחמים. הרופא שהבחין במצב הקשה, הזמין הליקופטר שיגיע מיד לכוחות הלוחמים. ואכן לא עברו דקות רבות, החייל שכב על האלונקה מורם על ידי החובש שלנו ואיש הרפואה מצוות המסוק, הוטס לתל השומר ולשאלתי את החובש מה מצב חברי, ענה לי: תתפלל שיחזיק מעמד עד לבית החולים משום שהוא התייבש.

במלחמת יום הכיפורים עת אוגדה 205 של מנשה פלד נדרשה לרדת לסיני בהתקרבי לאזור הקרוב לביר גפגפה שם כזכור התייבשתי התחלתי לחוש יובש בגרון וניסיתי  לבלוע מים מהמימייה שלי, ניסיונותיי עלו בתוהו.

המ”פ שחש שמצבי היה בכי רע שלח אותי לבית החולים הצבאי באל עריש ומשם לאחר מספר ימים שוחררתי לביתי. המשכתי לשרת בשירות מילואים ביחידת המשטרה הצבאית בבסיסי המ”צ, וגם מילואים במסגרת ח”ט ואוגדת שיריון, ח”ט 60 ואוגדה 205- בראשות מנשה פלד, כך עד גיל 45, כשיצחק רבין היה הרמטכ”ל הוציאו פקודה לשחרר מילואימניקים בגיל 45 עקב בעיות תקציב.

במהלך השנים הנ”ל שמרתי בסוד את בעיותיי הרפואיות, שירתתי במילואים וקיבלתי זכות להיות במסגרת המחלקה לבריאות הנפש בתל-השומר. במהלך שנים אלו נעשו ניסיונות לקבל נכות צה”לית ושוב סירבתי בגלל הסיבות שציינתי, גם הבושה, מילדיי, מנכדיי.  הרגשתי שאני עדיין יכול לתרום לצה”ל כמיטב יכולתי

אחרי שנים המליצו לי לעבור תהליך תיעוד בנט”ל, כמי שהיה שנים צלם בטלוויזיה וחווה את המציאות מאחורי העדשה, עברתי לצד השני של המצלמה ובתהליך שארך מספר מפגשים סיפרתי את הסיפור שלי, חשוב לי לספר אותו, עד היום לא הראיתי לאף אחד את העדות המצולמת שלי אבל אני רואה בזה סוג של צוואה לילדי ונכדיי