כאנשי נט"ל העוסקים בסיוע לאוכלוסיות הנחשפות לאירועים טראומטיים, לא אחת אנו מוצאים עצמנו משתאים לנוכח יכולתם המופלאה ומעוררת ההשראה של אזרחים מן השורה להתמודד עם מצבים שנראים לכאורה בלתי אפשריים. דוגמה טובה לכך הזדמנה לנו לאחרונה בעת פעילות הצוות הקהילתי בישוב בדרום הארץ הנמצא זה חודשים ארוכים תחת ירי רציף ויומיומי של טילי קאסם. בהכנה לקראת המפגש התבשרנו על ידי מזמיני ההתערבות כי: "מצבם של הילדים בישוב קשה, וחלק נכבד מהם סובלים מפוסט-טראומה!" לאור דיווחים אלו נערכנו למפגש עם ילדים מפוחדים, מאוימים, עצבניים וכעוסים, הסובלים מקשיי ריכוז ובעיות התנהגותיות, שקרוב לוודאי לא יהיו מעונינים או מסוגלים לבטא את מצוקותיהם ולשתף פעולה עם אנשי מקצוע זרים להם. במפגש ניסינו תחילה לחבור אל הילדים וליצור עמם שיתוף פעולה באמצעות פעילויות ומשחקים עם דגש גופני-אקספרסיבי. לאחר שנוצרה אווירה בטוחה ומוגנת, פנינו לעיבוד החוויות הרגשיות כתוצאה מהמצב ולחיזוק משאבי ההתמודדות הטבעיים שלהם (תהליך שאותו אנו מכנים "משאוב"). הילדים היו פשוט נפלאים – הם שיתפו פעולה באורח מלא, השכילו לבטא את מצוקותיהם בצורה פתוחה ונוגעת ללב, הפגינו יצירתיות מדהימה וחוש הומור יוצא דופן ותמכו האחד ברעהו בצורה מרגשת. בהפסקה ביקש צוות טלוויזיה, שהצטרף אלינו לתיעוד החיים בצל הקסאמים, לראיין אותנו לגבי מצבם "הפוסט-טראומטי הקשה" של המשתתפים. לטענתם הילדים תפקדו בצורה נורמלית רק לכאורה, אך למעשה "הדחיקו את החוויות הקשות והתנהגו כאילו הדברים מתנהלים על מי מנוחות". צוות הטלוויזיה, המכתיב ומשקף כאחד את דעת הציבור הרווחת, לא היה מסוגל לשוות בנפשו את האפשרות כי התנהגותם של הילדים משקפת רמת הסתגלות והתמודדות גבוהה לנוכח האיום הקיומי.
חקר התהליכים החיוביים
מדוע , אם כן, קשה לנו לקבל את העובדה כי יש אנשים שלומדים להסתגל לחיים בצל האיום הקיומי ואולי אף מתעלים על עצמם ולומדים לצמוח בתנאים אלו? האם ייתכן שמדובר על מיעוט מצומצם וזניח, בעוד מרבית האנשים סובלים מתסמינים פוסט-טראומטיים ומקשיי תפקוד?
מחקרים בשנים האחרונות מצביעים על כך שאכן חלק בלתי מבוטל מהציבור עלול לפתח תגובות פוסט-טראומטיות זמניות (דריכות-יתר, קשיי שינה, התנהגויות הימנעותיות, תגובות חרדתיות וכד') כתוצאה מחשיפה לאירועים טראומטיים, אך רק חלק קטן מהציבור נמצא בסיכון לפיתוח הפרעות פוסט-טראומטיות לטווח ארוך יותר. ומה לגבי השאר? אף על פי שאין עדיין נתונים ברורים, נראה כי מרבית האנשים יחזרו לתפקוד נורמלי עם תום האיום, וחלקם הקטן (שיעורם אינו ידוע) יצליחו לשפר את תפקודם ולצמוח. אם כך, מן הראוי לשאול מי הם אותם אנשים שצומחים בתנאים הקשים הללו, ואולי חשוב יותר מכול – כיצד הם עושים זאת, ומהו הצופן שמאפשר את צמיחתם?
מעבודתנו הקהילתית, כמו גם מניסיוננו הטיפולי, למדנו כי המרכיבים החיוניים לצמיחה זו כוללים: יכולת להבין ולקבל את השבר והכאוס שיוצרת הטראומה ואת אי-הוודאות שהיא מותירה, יכולת להבנות את החוויה הטראומטית ולארגנה באופן קוהרנטי וצפוי יחסית, יכולת לזהות ולגייס משאבי התמודדות פנימיים וחיצוניים כמו גם להכיר במגבלות האנושיות, אופטימיות ויכולת לראות את האור בקצה המנהרה, יכולת לתת פשר ומשמעות לחוויה ולבסוף – יכולת להכיר בחשיבות ההשקעה ובמחויבות שבשינוי. זאת ועוד. אם יש לאדם שחווה טראומה סביבה תומכת ומשופעת בדמויות חיקוי בעלות יכולות הסתגלות טובות ועומדים לצדו מיתוסים קבוצתיים ולאומיים של הישרדות, סיכוייו להצליח גדולים יותר.
נסיים ונאמר כי השתרשותם של מונחים הבאים מתחום בריאות הנפש כגון "תגובה טראומטית" או "הפרעה פוסט-טראומטית" בתקשורת ובשפה היומיומית של הציבור הישראלי, ואיתם ההנחה כי חשיפה לאירועים טראומטיים יוצרת בהכרח משקעים פתולוגיים בקרב הנחשפים, מסבירה את הקושי להכיר בתהליכי צמיחה כתוצאה מטראומה ומשבר. תהליך זה של פסיכולוגיזציה ופתולוגיזציה של הטראומה עומד בסתירה להיסטוריה של המאה ה- 20, שבה אומות שעמדו על סף חורבן (גרמניה ויפן לדוגמה) השתקמו וצמחו מבחינה חברתית וכלכלית. הוא גם נוגד את האתוס הלאומי של תקומת מדינת ישראל בצל האסון הלאומי שפקד אותנו, השואה. לפיכך ייטיבו לעשות החוקרים השונים, אם לצד החקר של המשקעים הנפשיים השליליים כתוצאה מחוויות טראומטיות יתמקדו בחקר התהליכים החיוביים שעשויים להניע חוויות אלו ובפיתוח דרכי התמודדות וצמיחה ממשברים. זו יכולה להיות בשורה נפלאה לכל אלו שלא שפר עליהם גורלם, ואשר לצערנו מצאו את עצמם משלמים את המחיר הנפשי של החיים בצל הקונפליקט הישראלי-פלשתינאי.
