הכל לא בסדר

משה (שם בדוי) לא סבל אף פעם ממחלה גופנית ואף לא ממצוקה נפשית רצינית. הוא חש סיפוק מעבודתו ויחסיו עם בני משפחתו ועם חבריו היו תמיד טובים. יום אחד, כשהמתין ברמזור, התרחש פיצוץ באוטובוס שעמד לפניו. יוסי חש פחד עז. ידיו ורגליו לא נענו לו והוא הרגיש מסוחרר. אל מול עיניו נראו מחזות זוועה של פצועים והרוגים. מישהו בא לשאול אם נפגע. הוא בדק את עצמו וראה שלא נפצע. "הכל בסדר", ענה.

אבל הכל לא היה בסדר. מאז הפיצוץ התהפכו חייו. בימים הראשונים הוא חי כאילו בתוך בועה. הכל נראה לא מציאותי. ילדיו ואשתו ניסו לשוחח אתו, אבל הוא התעלם מהם. תמונות הפיגוע חזרו אליו בצורה מקוטעת והוא התקשה להיזכר בחלק נכבד ממה שארע.

בשבועות ובחודשים הבאים הוא מוצא את עצמו נזכר שוב ושוב בפיצוץ ובמראות הזוועה. הוא מנסה לסלק את הזיכרונות ממוחו, אבל הם חזקים ממנו. כל מבזק חדשות וכל שיחה על המצב הביטחוני גורמים להתגברות הזיכרונות, ובמקביל לדפיקות לב מואצות, רעד והזעה. בלילות הוא מתקשה להרדם, ולמעט שעות השינה שלו פורצים סיוטים בהם הוא חווה מחדש את זוועות הפיגוע. הוא חושש לחזור ולנהוג במכוניתו, וגם כשעושה זאת נמנע מלעבור במקום הפיגוע. בהדרגה הוא מסתגר יותר ויותר וחש כי חייו טפלים ואין לפניו כל עתיד. הוא איבד את סבלנותו ולעתים קרובות הוא מתפרץ על ילדיו ואשתו. הוא ניסה לחזור לעבודתו אבל לא הצליח להתרכז, ולבסוף התפטר.

גוף ונפש ארוגים זה בזה

מה גורם לשינוי כל כך קיצוני בחייו של אדם. יוסי לא נפגע גופנית בפיגוע, אך נפשו נחבלה קשות. זוהי הטראומה הנפשית. לא קל להבין כיצד אירוע חיצוני שאינו "נוגע" בגופו של אדם גורם לשינויים כאלה במערכות הגופניות. אנשים רבים שחוו טראומות דומות מגיבים אליהן כפי שהגיב יוסי. חלק מהסימפטומים הם ייחודיים למצב שלאחר טראומה, למשל החזרה של החוויה הנוראית בזיכרונות חודרניים ובסיוטים. סימפטומים אחרים מוכרים לפסיכיאטרים גם ממצבי דיכאון וחרדה, שאינם קשורים לטראומה.
מאז מלחמת ויאטנם עסוקים חוגים נרחבים בקרב הפסיכיאטרים בניסיון להבין כיצד גורמת טראומה נפשית לשינויים קיצוניים כל כך. ההנחה המקובלת היא שהסימפטומים המתפתחים תלויים בסוג הטראומה ובעוצמתה, בכוחותיו הנפשיים של הנפגע, בתמיכה שהנפגע מקבל מסביבתו ובמשמעות של הטראומה עבורו. הטראומה גורמת לערעור שווי המשקל הפנימי. זהו אחד המצבים בהם בולט עד כמה הגוף והנפש ארוגים זה בזה ומשפיעים זה על זה. המערכות הנפשיות והגופניות המשולבות מנסות ליצור שיווי משקל חדש, אך לא תמיד עולה הדבר יפה.

איך מטפלים

כדי לסייע להתמודדות עם הטראומה ותוצאותיה יש צורך בטיפול משולב, המתייחס הן לצרכים הנפשיים והן לצרכים הגופניים, ובמקביל מטפל גם בסימפטומים הנפשיים וגם בגופניים.
בשלב הראשוני זקוק הנפגע למירב התמיכה הנפשית והסביבתית. חשוב לדאוג לצרכים גופניים בסיסיים, כמו שינה, אוכל ורגיעה, על מנת לאפשר לאדם להפעיל את כוחותיו ביעילות. מלבד התמיכה הנפשית, ניתן להסתייע, באופן זמני, בתרופות המסייעות להירדם ולהירגע. תרופות כאלה נותנות מענה סימפטומטי מהיר, אך זמני.

תרופות זה לא הכל

אם הסימפטומים ממשיכים גם לאחר מספר שבועות, ולמרות מאמצי טיפול נפשי, כמו במקרה של יוסי, יש מקום לנסות ולהיעזר בסוג אחר של תרופות. אלו הן תרופות המשמשות לטיפול במנגנוני שיווי המשקל הגופני-נפשי שנפגעו. הידע המצוי היום ברשותנו תומך בשימוש בתרופות הפועלות להעלאת רמתו של חומר הנקרא סרוטונין. זהו חומר בעל חשיבות במצבים שונים של דיכאון וחרדה. התרופות, המעלות את רמת החומר במרווחים שבין תאי העצב, מביאות להפחתה משמעותית בסימפטומים של הפרעה בשינה, מצב רוח ירוד, חוסר חשק, ריכוז לקוי, תחושת מתח, דפיקות לב מואצות, תחושות מחנק התקפיות, רעד, הזעה ועוד. השפעתן של תרופות אלה היא הדרגתית ושיאה לאחר מספר שבועות (או אפילו חודשים) של טיפול. בדרך כלל יש צורך בהמשך טיפול למשך תקופה של מספר חודשים על מנת להבטיח ייצוב.
הטיפול התרופתי אינו עומד בפני עצמו, אלא חייב להיות חלק מתוכנית טיפולית משולבת הכוללת גם פסיכותרפיה, המתאימה לצרכים הייחודיים, וגם סיוע למערכות התמיכה של הנפגע. מטרת הטיפול הכוללני היא לסייע לנפגע ליצור שווי-משקל חדש, המאפשר תפקוד טוב יותר והרגשה טובה יותר. כל זאת מבלי להתעלם