חוסן אישי, חוסן חברתי

משנת 2000 מתמודדת החברה הישראלית עם חזית טרור מתמשכת וקשה. לא מכבר נחלצנו ממלחמת לבנון השנייה לתוך גל עכור של ביקורת והלקאה עצמית, כאשר בעקבות מלחמה זו הוטלו ספקות ביכולת הצבא, בכושר הפיקוד של מפקדיו, בשיקול הדעת וביכולת הניהוג של קברניטי המדינה. עשרות אלפים נעקרו מבתיהם באזור עזה במתווה ההתנתקות, אלפי ישראלים נטשו את בתיהם בצפון המופגז בטילים ורבים בילו ימים ושבועות במקלטים, בשני המקרים עם פגיעה קשה בביטחון האישי ותחושה מרה של נטישה ואכזבה ממוסדות המדינה.
כל המצבים אופיינו בסיכון מוחשי לנו, ליקירינו ובמידה הולכת ומצטברת לחברה הישראלית ככלל. מונחים כמו טראומה ופוסט-טראומה הפכו למילים שגורות, וגם בקדמת עיסוקנו הרפואי, ובכלל זה ברפואת הנפש, הרבינו לעסוק בתגובות הטראומטיות, במצוקות ובחולי.
כך, במחקרים שעשינו במהלך האינתיפאדה ובהם נטלו חלק מדגמים מייצגים של האוכלוסייה הישראלית מצאנו שכתשעה אחוזים מהישראלים סובלים מתסמונת פוסט-טראומטית וכי במציאות המאיימת בישראל, עם אלפי אירועי טרור במהלך השנים, עם חשיפה אינטנסיבית בתקשורת ועם תחושת איום על הביטחון האישי והמשפחתי, אין צורך להיות מעורב ישירות באירוע טרור על מנת ללקות בפוסט-טראומה. נוסף על כך מצאנו כי במהלך שנות הטרור עלתה הפגיעות לטראומה בקרב עולים חדשים, אצל ערבים ישראלים ובקרב בעלי שנות השכלה מעטות יותר – קבוצות שהמכנה המשותף האפשרי לפגיעותם הנו במיעוט משאבי התמודדות ביחס לאחרים (א' בלייך וחב', אונ' ת"א).

מקדמי בריאות וחוסן

בצד העיסוק בחולי ובטראומה גוברת בשנים האחרונות המודעות ברפואה ובפסיכולוגיה בצורך לחקור מקדמי בריאות וחוסן. הגדרה מקובלת של חוסן (resilience) היא ה"יכולת להתמודד באופן מוצלח עם מצבים קשים ובתוכם מצבים טראומטיים". אחת האפשרויות ללמוד על החוסן הנפשי היא דרך המראה של הקוטב ההפוך לו, כלומר השפעות הטראומה. כאשר בדקנו מה מגן על הישראלים מתסמינים של לחץ טראומטי, מצאנו שגורמים כמו תחושת ביטחון אישי, תמיכה חברתית ואופטימיות מגבירים חוסן מפני לחץ טראומטי. מחקר נוסף, שהשווה את השפעות הטרור על תושבי גוש קטיף, קריית ארבע ותל אביב, מצא כי אמונה דתית המשולבת עם אידיאולוגיה ועם לכידות חברתית חזקה היוו גורמי חוסן שהגנו על תושבים מפני תסמיני לחץ טראומטי ושמרו על רמת תפקודם, אף במצבי לחץ קיצוניים (ז' קפלן וחב', אונ' בן גוריון).

סדר יום אישי וסדר יום חברתי

במפגש שבין חוסן אישי לחברתי חקרנו עד כמה הישראלים מוטרדים, גם בעיצומו של טרור מתמשך, בנושאים חברתיים המרכיבים את סדר יומה של חברה דמוקרטית ועד כמה הם סבורים שנושאים אלה עלולים לערער את החוסן של החברה הישראלית. מצאנו, בין השאר, ש-26% מהם היו מוטרדים בעיקר מהמצב הכלכלי, ולגבי יותר מ-%24 הטרור היווה את הסיבה העיקרית לדאגה. %10.4 חשבו שהשחיתות הממסדית היא הגורם העיקרי המאיים על חוסנה של החברה, ו-9.6% הצביעו על היעדר מנהיגות ראויה כגורם. %5 סברו שאלימות ופשיעה הם המקור העיקרי לדאגה, %3.5 הוטרדו בעיקר מהיחס לפלשתינאים ו-%2.5 עדיין סבורים שאפליה עדתית היא הגורם המאיים ביותר על החברה הישראלית. מעניין לציין כי מידת המוטרדות בנושאים הללו נמצאה גם היא קשורה לתסמינים של מצוקה ולחץ.

שאלה של אופטימיות

קשר זה בין תפיסת החוסן על ידי הישראלים לבין מדדים חברתיים שונים עשוי להסביר ממצא מפתיע נוסף בסקרים שלנו, והוא ההבדל בין רמת האופטימיות הגבוהה שהישראלים מבטאים לגבי עצמם לבין זו שהם מבטאים ביחס למדינה (כ-80% מול 60%). פער זה יכול להתקשר לחוסר האמון בסמלי המדינה כמו המנהיגות והממסד, כפי שנמצא במחקר. תימוכין לכך ניתן למצוא בסקר שבדק את רמת הפטריוטיות כמרכיב בחוסן החברתי (א' יער, אונ' ת"א). מסקר זה עולה שלמרות האירועים הקשים בעקבות מלחמת לבנון השנייה, רמת הפטריוטיות בקרב הישראלים לא ירדה וכשני שליש מהציבור היהודי רואים עצמם כפטריוטים (דומה למצב בארצות הברית ובחלק מאירופה), כאשר לכך יש ביטוי בעמדות שונות כמו לחיים בארץ, לאהבת הארץ ולמוכנות להילחם עבור המדינה. עם זאת מוצא סקר זה, כמו גם אחרים (ג' בן-דור, אונ' חיפה), ירידה בולטת באמון הציבור במוסדות השלטון השונים, ומכאן משתמע שמסתמן שבר הולך וגדל בין היחס החיובי של הישראלים לחברה ולמדינה לבין תפיסתם את הממסד השלטוני ובמיוחד את הקברניטים כמי שאינם ראויים לאמונם.

כיצד נתרגם ממצאים אלה על מנת לקדם את חוסנה של החברה הישראלית?
בראש ובראשונה חיוני להתמקד בטיפוח מנהיגות ראויה וביצירת תנאים חוקיים ומשטריים נאותים לתפקודה. הנהגה זו תידרש לשקם את מקור הסמכות החסר כל כך ברבדים השונים של החברה בישראל ולהציב סדר יום חדש. גבוה בסדר העדיפויות הלאומי חיוני שתהיה העדפה מתקנת לפריפריות ולקבוצות חלשות נוספות באספקה של משאבי חוסן, כאשר השקעה בתשתיות ובחינוך הן מהחשובות ביותר בהקשר הזה.
במישור ההתמודדות האישית, הגורם שהוא קרוב לוודאי המרתק ביותר מבחינת יכולתו של האדם לשרוד במצבים קשים, להתמודד ולנצח הנו הכוח המרפא של מציאת משמעות ופשר לחייו (ו' פרנקל, "האדם מחפש משמעות"). כך, ברמה הלאומית, אנו מצפים מהנהגה שתייצר ותציב בפנינו חזון עם אופק של תקווה, תקווה שתתן פשר לסבל, כמו גם שאר רוח וכוח להמשיך ולחתור לעתיד טוב יותר.

מרכיבים תודעתיים

לא מכבר נדרשה המועצה לביטחון לאומי להגדרת החוסן הלאומי (national resilience) כמרכיב תודעתי והתנהגותי המהווה חלק מהעוצמה הלאומית, עם הנחה נלווית שהחוסן הלאומי אמור להתבטא גם בנכונותם של פרטים ומגזרים שונים בחברה להעדיף את האינטרס הלאומי על פני זה של הפרט והקבוצה (ר' גל, מל"ל). מעניינת במיוחד לענייננו היא הסוגיה הנוגעת למאפיינים ייחודיים בתודעה הקולקטיבית של החברה הישראלית אשר עשויים לתרום לחוסנה מחד, אך גם לפגיעותה הטראומטית מאידך.
מרכיב בולט כזה בנרטיב היהודי הנו תפיסת האחר כאויב בפוטנציה וככזה השואף להשמידנו, בבחינת "זכור את אשר עשה לך עמלק" ו"שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". אין ספק שמיתוסים אלה ממקורותינו עיצבו את הפסיכולוגיה הקולקטיבית שלנו כחברה חשדנית ומאוימת, הדרוכה כל העת למלחמה על קיומה.
באופן דומה נדרשנו, לא מכבר, לדפוס התמודדות שכיח של הישראלים עם גל הטרור האינטנסיבי, זאת על ידי קבלה והשלמה עם המצב במשולב עם בידוד רגשי. שילוב זה אִפשר אמנם התנהלות מתפקדת למדי, אבל מאידך גרע מהרגישות ומהאמפתיה כלפי האחרים במחוזותינו וגם כלפי סבלה של החברה שמנגד, שללא הבנה ודיאלוג עמה קשה לראות איך ייעצר מעגל הדמים.

סיכום

לסיכום, החברה הישראלית מפגינה חוסן לא מבוטל לנוכח איומים קשים מחוץ (טרור, מלחמה) ומבית (תפקוד לקוי של מנהיגות, שחיתות ממסדית). חוסן זה בא לידי ביטוי במדדי בריאות הנפש, בין השאר במיעוט יחסי של ביטויי לחץ טראומטי, בדפוסי התמודדות גמישים ובשימור יכולת להתנהלות ותפקוד תקינים. בהתמודדות עם איומים מחוץ יש משקל נכבד לתפיסת האחר כאויב פוטנציאלי. עמדה פסיכולוגית זו עלולה להגביר את הפגיעוּת הטראומטית שלנו, אך בה במידה טמונים בה גם מקדמי חוסן חברתי ולאומי (הגברת לכידות ומיצוי יכולות). בזירה הפנימית ניכר לאחרונה שבר הולך וגדל באמון הישראלים כלפי מנהיגיהם, באשר לשיקול דעתם ויכולתם להנהיג וגם באשר לטוהר המידות שלהם. דפוס הביקורת העצמית הנוקבת המוכר היטב בנרטיב היהודי, עוד מימי הנביאים והמוכיחים בשער ועד לתקשורת בת ימינו, הוכיח כבר את חשיבותו להמשך חיותה וחוסנה של החברה הישראלית. בהקשר זה, יש המצביעים על סגנון הביקורת כקיצוני, מכליל ומקומם, ועל הפער שבינה לבין ההישגים הגדולים של החברה הישראלית כנגד כל הקשיים והסיכויים, אולם לנוכח מבחן ההיסטוריה ניתן להניח שזהו מנגנון התמודדות חיוני עבור החברה הישראלית.