מנהגי היום כוללים סממנים ממלכתיים כמו הורדת דגלים לחצי התורן, דומיה ועצירה מלכת לשתי דקות, ותוכניות שידורים המותאמות ליום המיוחד הזה, כשלצד אלה מתקיימים טקסי זכרון רבים ברחבי הארץ. אולם, מכיוון שטקסים אלה נערכים בהשתתפות המשפחות השכולות הרי שהם מכניסים ליום הזכרון מימד החורג מהממלכתיות ומעניק לו סממנים שהם פרטיים.
אם את מאפייניו הממלכתיים של יום הזכרון ניתן לקבל בפשטות הרי שהסממנים הפרטיים הם מורכבים יותר. עבור המשפחות השכולות יש ימים אחרים בשנה בהם הנצחה היא אפשרית ובוודאי גם קיימת. ימים כגון יום הולדתו של המת או יום מותו הם ימים טבעיים יותר להנצחה ובוודאי אישיים יותר וייחודיים יותר מאשר יום ציבורי שהקשר שלו להרוג ספציפי זה או אחר מקרי בהחלט.
הנה, כך כותבת אם שכולה ב-"פורום נפגעי מלחמה ופעולות איבה":
כיום ממלכתי, היום הזה קשה (לי) מימים אחרים דווקא כי כל העיניים נשואות אלינו, ההורים השכולים.ימי האבל הפרטיים נערכים בצנעה, עם האנשים הקרובים וניתן גם לא לציינם בקול 'תרועה'. היום הממלכתי אינו יום שניתן להתחמק ממנו כי בהיותו כזה מגיעים לטקסים אנשים שחשוב להם להיות איתנו ביום כזה. אני שם בשבילם, וממש לא בשבילי וזה כל כך קשה לי!
אם כך, איזו משמעות יש ליום הזכרון הממלכתי עבור המשפחות השכולות? האם ניתן בכלל להגיד משהו על המשפחות כמיקשה אחת? משפחות הרי שונות זו מזו וגם בתוכן פנימה אנשים מגיבים באופן ייחודי להם. מי שאיבד בן מתאבל אחרת ממי שאיבד אב או אח או בן זוג או חבר, ואם נעמיק לתוך עולמו הנפשי של האדם האבֶל נראה גם הבדלים באופן בו כל אחד מתיחס לעצם היותו שכול. הנה שוב אותה אם שכולה:
לי במיוחד יש בעיה כי נדמה לי שכל העיניים נשואות אלי וכל העיניים האלו יודעות את מה שאני מסרבת לדעת, שאני אם שכולה. בטח זה נשמע כל כך מופרך אחרי כמעט חמש שנים… אבל זאת האמת שלי וזה חונק אותי. זה כל כך חונק אותי.
יום הזכרון כופה את עצמו על המשפחות באותה מידה בה הוא מאפשר להן יום ציבורי של הכרה. אין הוא מתחשב בקצב שלהן ובצרכים הייחודיים של כל משפחה ומשפחה ומלכתחילה גם אינו יכול להיות כזה. ישנם אנשים שכולים שעבורם יום הזכרון מהווה יום שתואם את המקצב הפנימי שלהם ואז, גם אם קשה להם מאד באותו יום הרי שבאופן כללי הם מרגישים עטופים ויוצאים ממנו מחוזקים, וישנם אחרים שעבורם יום הזכרון הוא מתקפה רבתי על המקום הכי רגיש וכואב שלהם, פריצה אלימה של המעטפת שהם בונים לעצמם סביב זהותם כאנשים שכולים
