במהלך מלחמת לבנון השניה עבדתי במוסך הרכבת בחיפה
ביום ראשון באנו לעבודה כרגיל. כי אף אחד לא הורה אחרת, הגענו בשש וחצי בבוקר, שובצנו למשימות וכל אחד ניגש למקומו. האווירה הייתה משונה. זו עדיין לא הייתה אווירה של מלחמה, אבל הייתה תחושה של אי ודאות. בשמונה ורבע הלכנו לאכול ארוחת בוקר ובשמונה וחצי חזרנו לעמדות העבודה. בתשע וחמישה נשמעו שלושה פיצוצים אדירים ואחד המנהלים יצא בריצה וצרח – אני שומע את הצרחה שלו עד היום- 'רוצו למקלטים'. התחלתי לרוץ ואז זה תפס אותי פתאום הייתי על הרצפה בתוך שלולית של דם ומסביב היה שקט. לא איבדתי את ההכרה. ואז יורם חבר שעבד איתי הגיע אלי, הוא קרא לשני חברים והם הצילו את חיי. כדורית שנכנסה לי לרגל קרעה לי את העורק הראשי ואחד מהחברים שהגיע קרע לי את המכנס ודחף לי סמרטוט לתוך הפצע.
הייתי בהכרה וכל הזמן ניסיתי להתקשר לאשתי. כל הקווים קרסו אבל אני המשכתי לנסות לחייג אליה גם כשלקחו אותי לאמבולנס. הדבר האחרון שאני זוכר זה שאני נותן לשוטרת שהייתה לידי את מספר תעודת הזהות שלי ואת מספר הטלפון של אשתי, ואורות של פרוז'קטורים מעל הראש שלי. התעוררתי אחרי 18 שעות….
נשארתי מאושפז ברמב"ם חודש ימים עם רגל שנפגעה קשה, מרפק שרוסק ופגיעות נוספות. מבית החולים עברתי לשיקום של חצי שנה
כשהייתי מאושפז הגיע אלי פצוע ממלחמת יום כיפור וסיפר לי על פוסט טראומה שהתפרצה אצלו 20 שנה אחרי המלחמה. אמרתי לעצמי – 'מורדי, לך זה לא יקרה', ובאותו רגע הסכמתי לכל טיפול שהציעו לי. לא בחלתי בשום דבר. ואני לא מצטער על כך.
יש לי זיכרונות והם לא יעזבו ולא ייעלמו. היו כאן חברים שנעלמו בשנייה אחת. יש לי פלטינה ברגל וצינורית פלסטיק שמחברת את העורק הראשי, לאורך השנים היו ויהיו עוד בעיות רפואיות כאלה ואחרות, אני לוקח כדורים ותרופות ואצטרך לקחת אותם כל חיי; בעבר עסקתי הרבה בספורט והיום אני אפילו לא יכול לרכוב על אופניים. ברור שיש תוצאות והשלכות לא נעימות. אבל אנחנו חיים. יש לנו משפחות. יש ילדים שגדלים ואנחנו זוכים לראות אותם ולחבק אותם.
