פתאום נגמרו לי החיים

עקבות גל פיגועי הטרור האחרונים, נחשפים אנשים רבים למצבים קיצוניים של איום על חייהם ועל חיי יקיריהם. ההחלמה מאירוע כזה אינה מסתיימת במחלקות בתי החולים. ד"ר נועה ברק וד"ר רוני ברגר, מהמרכז לסיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי, מתארים את ההתמודדות הנפשית הקשה והארוכה עם הטראומה

שערו בנפשכם כי ברגע זה בו אתם מעיינים בכתבה, פולש טרוריסט לביתכם, ומתחיל לרסס את הבית בכדורים מטווח קצר. סגרו את עיניכם ונסו לדמיין תמונה איומה זו. מה אתם חשים בגוף? מה המחשבה הראשונה שעולה במוחכם? איזה רגש עולה ומבצבץ?

קרוב לודאי שאם נכנסתם לתרגיל דמיוני זה, התחלתם לחוש בדופק מואץ, נשימה מהירה, מתח שרירי, צמרמורת וזיעה קרה. מבחינה רגשית, אתם עלולים להגיב בהלם, חרדה, פחד, צער רב, כעס או חוסר אונים. יתכן ותחושו בלבול, קושי בחשיבה, או חשיבה שתראה מוזרה בעינכם. אם האירוע היה מתרחש, חס וחלילה, סביר להניח כי היו חלים בכם גם שינויים התנהגותיים, כגון שינוי בדפוסי התנהגות קבועים, נסיגה חברתית, קושי בקבלת החלטות וכיוצא בזה. כמה ימים לאחר האירוע, יתכן שתראו לפתע תמונות מן האירוע (פלשבק), ויעלו בכם מחשבות טורדניות הקשורות בו. אולי אף תתקשו בשינה ותחלמו חלומות בלהה, תהיו עצבניים ובלתי מרוכזים ותחושו התקפי זעם, פאניקה או בכי. יתכן שתמצאו את עצמכם בוהים בחלל.

אוקי, אתם נורמלים לחלוטין. כל הסימנים הללו מאפיינים תגובות לחץ קיצוניות, האופייניות למרבית האנשים שנחשפים לאירוע טראומטי, אם כי לא לכולם. תגובות אלו אינן עקביות והן יכולות להתהפך כהרף עין. הן עלולות להימשך מספר ימים או אפילו כחודש, ואז להיעלם לחלוטין. לעיתים הן נשארות לאורך זמן רב יותר ומתחילות להתגבש לתסמונת פוסט טראומטית.

מכבש האיום

בכלי התקשורת נהוג להשתמש במונח טראומה לעיתים קרובות, גם אם אין מדובר בשימוש מדויק במונח. במדורי הספורט לדוגמא, נראה מדי יום את הכותרת הבאה: "עשרות אלפי אוהדים בטראומה לאחר ההפסד הצורב". טראומה? מהפסד צורב? זה נשמע נפלא, אבל ממש לא נכון מבחינת ההגדרה המקצועית. אם לא די בכך, הרי כל אחד ואחת מאתנו, לא ישכחו לפחות פגישה עיוורת אחת במהלך חייהם הרומנטיים, שהייתה עבורם טראומטית. וכך אנו רואים שהשימוש במונח טראומה הפך לשגור ויומיומי בקרב הציבור, וזה אולי הרגע להבהיר מהי טראומה.
מקור המונח טראומה במילה היוונית טראמוס, שפירושה פצע שנגרם באופן פתאומי. בהקשר הפסיכולוגי, מדובר בפצע נפשי. התופעה של תגובה נפשית טראומטית היא אחת מאבני היסוד של הפסיכולוגיה המודרנית (פרויד בנה את הפסיכואנליזה סביב המושג של 'טראומת ילדות'). עם זאת, ההכרה בתסמונת הפוסט טראומטית וקטלוגה הרשמי כהפרעה נפשית באה רק בשנות ה70-, בעקבות מלחמת וייטנאם. חלק מהחיילים האמריקאים שנלחמו בוייטנאם סבלו מהתסמונת הזו, ותבעו הכרה בכך על מנת לקבל פיצוי וטיפול על פגיעתם הנפשית. גם בישראל זכתה הבעיה של נפגעי הלם קרב (טראומה על רקע צבאי) להכרה לאחר מלחמת לבנון, למרות שהתופעה הייתה ידועה זמן רב קודם לכן.

אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית הגדירה לראשונה את התסמונת הפוסט טראומטית כ"תגובה חריפה, שבאה כתוצאה מאירוע בלתי רגיל, ומתבטאת בפחד, חוסר אונים ותחושת אימה, הקשורים לאיום על החיים או על השלמות הפיזית או הנפשית של האדם או הקרובים לו". ככל שהאיום מתמשך וככל שעוצמתו גדלה, כך גוברת הסכנה לפיתוח התגובה הטראומטית. אירועים טראומטיים יכולים להיות אישיים, כגון תאונת דרכים, ניצול מיני, אונס או רצח; או ציבוריים, כגון פיגועים, רעידת אדמה, שריפה, הצפה, או מלחמה. נהוג גם להבחין בין טראומה 'פשוטה', הנגרמת בעיקר בבגרות ולרוב מאירוע חד-פעמי (כגון פיגוע), לבין טראומה 'מורכבת', שהיא טראומה ממושכת בילדות (כגון ניצול מיני). איום ממושך, במיוחד אם הוא מתרחש בתקופת הילדות או מלווה בתחושה ממושכת של חוסר תקווה, כמו במחנות ההשמדה, עלול לגרום לשינויים קשים במבנה האישיות של האדם ולהפרעות אישיותיות, כגון הפרעת אישיות גבולית או הפרעת אישיות מרובה.

טראומה בעיני המתבונן

אנשי בריאות הנפש, העוסקים באבחון הפסיכיאטרי, נוטים כיום שלא להדגיש את היותו של האירוע הטראומטי בלתי רגיל, או 'חריג', הן בשל היותן של טראומות דבר שבשגרה, והן בשל העובדה כי לא חייב להיות קונצנזוס לגבי חריגותו של האירוע. למרות שישנם אירועים עליהם יש הסכמה שהם אירועים טראומטיים עבור מרבית הציבור (למשל מוות פתאומי או רצח של ילד), התפיסה של אירוע כטראומטי היא חוויה אישית של הנחשף. למשל, אובדן של חיית מחמד, כמו כלב, יכולה להיות אירוע לא נעים עבור אדם אחד, בעוד שעבור אדם אחר, למשל אדם ערירי שהכלב הוא כל עולמו, זוהי טראומה קשה מנשוא. דוגמא אחרת לכך היא מטופל שהגיב בצורה טראומטית קשה וממושכת לפליטת כדור מנשקו בעת תרגיל שדה בשעת לילה. למרות שלא נגרם נזק לאיש, אי הודאות לגבי תוצאות הפליטה, שנמשכה כחמש דקות, די היה בה כדי להביא לתוצאות נפשיות קשות ביותר. במקרה זה, התברר כי אותה חוויה "יושבת" על חוויות לא מעובדות קשות הרבה יותר, שהן למעשה הגורם לתסמונת הפוסט טראומטית.
למרות שיש דמיון רב בין התגובות לאירועים טראומטיים שונים, נט"ל, המרכז לסיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי, רואה בטראומה על רקע לאומי תופעה ייחודית.

ראשית, טראומה על רקע לאומי משפיעה על מעגלים רחבים יותר, בשל העובדה שהיא מגיעה להכרה ציבורית רחבה יותר (כולנו, למשל, חווינו את הלינץ' ברמאללה באמצעות הטלוויזיה). שנית, העובדה כי החשיפה לטראומה על רקע לאומי באה כתוצאה מהיותנו אזרחי המדינה, משנה לעיתים את ההתייחסות לפגיעה ואת יחסי הגומלין בין הנפגע למדינה.

קטיעת רצף החיים מדוע

אנו מגיבים למצבי לחץ טראומטיים בצורה כל כך חריפה וקשה? הבסיס למכלול התגובות שתוארו נובע מההתפתחות האבולוציונית של המין האנושי ומהמבנה של מוח האדם. האינסטינקט ההישרדותי שלנו מכתיב לנו במצבי לחץ דפוס ההתנהגות של "לברוח או לתקוף". בהתאם לכך מופיעות התגובות הפיזיולוגיות, הרגשיות החברתיות והקוגניטיביות השונות לאחר האירוע הטראומטי.
דרך אחרת להסביר את החוויה של פיגוע הטרור אותו דמיינתם, היא לצייר אותו כמובנה ברצף החיים המובן מאליו. כרגע, כאשר אתם ממשיכים בקריאת הכתבה, אתם מניחים באופן מודע או שלא במודע, כי בסיום הקריאה תמשיכו בשגרת חייכם ותרגישו באופן יחסי בטוחים בקיומכם. אדם שחווה חוויה כמו זו שתיארנו, אינו יכול להמשיך בשגרה היומיומית. ההנחות המקובלות על אי-פגיעותכם, היותם של בני אדם טובים מיסודם, היותו של העולם מקום בטוח והגיוני יחסית, וציפייה לעתיד טוב יותר, מתרסקות עקב האירוע הטראומטי. "אני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני הפיגוע" יאמרו רבים, "הכל נראה מאיים ומפחיד", "קשה לתכנן את המחר", יטענו אחרים. במובן מסוים, ניתן לומר כי קטיעת רצף החיים המקובל מביאה את האדם הסובל מתסמונת פוסט טראומטית להיתקע במקום בו התרחש האירוע, מבלי היכולת להתקדם הלאה. אי היכולת לעכל ולעבד את החוויה הטראומטית, מותירה את הנפגע בתוך בועת זמן, ומנתקת אותו מהמציאות העכשווית ובודאי מזו העתידית. לא פלא, אפוא, שנפגעים פוסט טראומטיים מתקשים לתפקד בחברה הן מבחינה מקצועית, חברתית ומשפחתית.

אולם האם כל האנשים מועדים באותה מידה להיפגע מטראומה? נראה שכן. בעבר נהוג היה לחשוב כי קיים הבדל אישיותי בחוסן הבסיסי של האדם, בין אלו שלוקים או אינם לוקים בתסמונת פוסט טראומטית. אולם מחקרים רבים שנעשו לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו גם בארץ, לאחר מלחמת יום הכיפורים ולאחר מלחמת שלום הגליל, הראו שאין למעשה הבדלים אישיותיים בין חיילים שלקו בתגובות הלם קרב לבין אלו שלא.

רסיסי זכרונות

פעמים רבות, קשה לנפגעי טראומה להפוך את החוויות הטראומטיות לסיפור נרטיבי רצוף, והן נשמרות בזיכרונו בצורה מקוטעת. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מצאו כי זיכרון החוויה הטראומטית מאוכסן במוח באזורים לא מילוליים. משמעות הדבר היא, בין השאר, שבכדי לעבד חוויות טראומטיות, מן הראוי להשתמש גם בטכניקות לא מילוליות.
על מנת להתמודד עם חוסר האונים שבעקבות הטראומה, מנסים הנפגעים לשלוט ככל האפשר בעולמם, ולהשפיע עליו בצורה שתמנע מהם פגיעה נוספת. דרך אחרת להתמודד עם חוסר האונים היא לנסות להבין את החוקיות בעולם, כדי לאפשר ניבוי וסדר בתופעות שאינן בשליטתו של האדם. לכן, במצבים של איום מתמשך, אנשים מחפשים גורמים חיצוניים, כגון מידע, תמיכה חברתית או סיוע מקצועי, שיחזקו את עמידתם מול אותו איום. כך, למשל, אדם שחלה במחלה קשה זקוק למידע מוסמך מרופא על מנת להחליט החלטות חשובות בהתמודדות שלו עם המחלה. במלחמת המפרץ, לנוכח האיום של לוחמה כימית, המידע שסופק לציבור היה חיוני כדי שנרגיש שאנחנו בשליטה ומסוגלים לתפקד טוב יותר.

הצורך במידע קיים גם בשלב הפוסט טראומטי, שבו זקוק הניצול להבנת תהליך התגובה וחוקיה, כדי למקד את מאמציו בהחלמה ולצמצם את החרדות הלא רציונליות שמאיימות עליו.

"יש עתיד"

הטיפול הפסיכולוגי שניתן לנפגעי טראומה מתחיל ב"שלב המכה", שנועד לעזור למטופל להבין בצורה טובה יותר את האיום שאליו נחשף. כחלק מתהליך ההבנה, המטפל מדבר עם המטופל על התגובות הרגשיות שעומדות מאחורי הסימפטומים הגופניים שהוא חווה. לאחר מכן, בשלב הפוסט טראומטי, מנסים לערער על תחושת חוסר האונים ועל הציפייה המתמדת לקטסטרופה נוספת. על מנת לעבד את החוויה הטראומטית, עובדים עם המטופל בניסיון להוציא את העוקץ הטראומטי מהחוויות הנורמליות, היומיומיות. כך, למשל, רעש אופנוע בגבול הצפון הופך בחזרה להיות רעש של אופנוע במקום שריקת קטיושה.
טכניקות רבות ושונות משתמשות לטיפול בנפגעי טראומה. חלקן שמות דגש על היבטים קוגניטיביים, אחרות שמות דגש על היבטים התנהגותיים או גופניים, וחלקן עושות שילוב של התחומים השונים. פייר זנה, למשל, פיתח כבר במאה ה19- טכניקה טיפולית הנעזרת בהיפנוזה, שמכוונת לסימפטומים ולזיכרונות הקשורים בטראומה ומשנה אותם. שיטות התנהגותיות פועלות על חשיפה שיטתית לזיכרונות הטראומטיים. במהלך הטיפול, מוצגים בפני המטופל גירויים מהטראומה במטרה לעבד מחדש את הזיכרונות, להקטין את הפחד מפניהם ולהגביר את תחושת השליטה של המטופל, המשפרת את הדימוי העצמי שלו ומצמצמת את תחושת חוסר האונים. קיימות גם שיטות של טיפול קצר מועד, המתמקדות בחיזוק ביטחונו של המטופל ומעודדות אותו לראות בטראומה אתגר המאפשר צמיחה והתבגרות. השיטות הנוירו-קוגניטיביות משלבות בצד ההיבט הנפשי של הפחתת מתחים (למשל על ידי יציאה לחופשה מהעבודה) גם טיפול בתרופות הרגעה, להתמודדות עם התופעות העצביות וההורמונליות שגורמות לאדם להיות דרוך יתר על המידה. טכניקות נוספות כוללות ביו-פידבק והרפיה, שמטרתן להגביר את המודעות לתחושות הגופניות כדי לשלוט על הסימפטומים של חרדה ואי שקט גופני. ההנחה העומדת מאחורי הגישות הללו היא שהחוויה הטראומטית מקובעת ברמה הגופנית, ולכן העיבוד שלה חייב להיות גופני.

הטיפול הפסיכולוגי, באשר הוא, מאפשר לנפגע לעשות הבניה מחדש של החוויה הטראומטית. התפיסה העצמית של חוסר אונים, מתחלפת ביכולת התמודדות ("אני לא פגיע או שביר באופן שאינו ניתן לתיקון. אני פגיע באופן חלקי, אבל אני יכול להתמודד"). גם תפיסת העולם שלו ותפיסת האנשים שסביבו משתנה מ"מקום מסוכן שמזמן פרעות וסכנות" למקום "שיש בו גם יופי והנאות", ואפילו "אנשים אמינים". השינוי החשוב ביותר הוא ביחס לעתיד: "העתיד קיים ויש תקווה". תהליך השינוי הזה מאפשר לנפגעי טראומות לשוב ולהתמודד באופן פעיל עם המציאות ולחזור לתפקד בעולם החיצוני.