ה-1 בינואר 2016, סביב 2 בצהריים, יום שישי, פאב "הסימטא" בדיזינגוף, אחרי לילה של חגיגות סילבסטר ובוקר של אימונים (מאמן כושר), הגעתי לחגוג לחבר טוב יום הולדת. כמה דקות אחרי שהגענו אני וג'אנגו, הכלב שלי, הטירוף התחיל. הכדור הראשון פוגע בי בצד ימין של החזה. אני קם ומתחיל לרוץ בטירוף. כמה צעדים אחר כך הכדור השני מפוצץ לי את העורק הראשי במפשעה שמאל. אני נופל על הכביש וצועק לעזרה. מהר מאד הגיעו מלאכים ועצרו את הדם. אני מרגיש שאני הולך ודועך, אבל איכשהו אני בהכרה. זה כואב החרא הזה. אני מבקש מאנשים למצוא את הכלב שלי – "הוא שועל בלונדיני, תמצאו לי אותו! הוא ברח"
שישה ימים לאחר מכן אני מתעורר בטיפול נמרץ באיכילוב אחרי כמה ניתוחים מצילי חיים, עם מערכת עיכול משופצת ורגל שמאל משותקת. עדיין לא מדבר, עדיין מונשם, לא יכול לזוז, מסומם וכאוב. אבל חי. כשהתחלתי לתקשר עם המשפחה, שאלתי בשפת סימנים לא ברורה איפה ג'אנגו ומה קרה עם המחבל. ידעתי מה קרה לי, זכרתי הכל. אחי סיפר לי שנהרגו שניים, אלון בקל ושימי רואימי ז"ל ושהמחבל ברח ויש אחריו מצוד. הוא גם סיפר לי שהוא כתב פוסט בפייסבוק שמספר שג'אנגו ברח בפיגוע ומבקש מאנשים למצוא אותו. הפוסט הזה הפך לכל כך ויראלי, שמצאו אותו תוך שלוש שעות. העבירו אותו לזוג חברים מדהימים שלי שטיפלו בו חודש וחצי. לא יודע איך החיים שלי היו נראים היום בלי הכלב הזה.
ככה התחילה השנה הקשה/מאתגרת/מחשלת/מדהימה של חיי. אחרי שלושה חודשים של בתי חולים ושיקום, עם חוויות שאין פה מספיק מקום להתחיל לתאר, עם פרופורציות חדשות לחיים, אהבה מחודשת לדברים קטנים כמו שלוק מים, שינה על הבטן, הליכה ונשימה עמוקה, מלא הערכה חדשה ליכולת שלי לשתף, לחזק ולהתחזק עם כמה מילים שיוצאות מהבטן בלחיצת כפתור, חמוש במקל הליכה, חמוש בכל כך הרבה אהבה מכל כך הרבה אנשים מדהימים, חמוש בידיעה הברורה שנאמרה שוב ושוב על ידי הרופאים שלי- "העובדה שהיית בכושר כשזה קרה הצילה אותך", אחרי שלושה חודשים – אני חוזר לחיים.
את נט"ל הכרתי עוד מהימים שהייתי סגן יו"ר אגודת הסטודנטים במכללת ספיר ועשינו ביחד כמה פעילויות הסברה לסטודנטים. אחרי הפציעה בבית חולים גלי סמנכ"לית השיווק בנט"ל באה לבקר אותי "כשתצא מפה, מה שאתה צריך תבוא אליי תקבל טיפול וי איי פי", היא אמרה. בזמנו חשבתי שאני מיוחד, לימים התברר שכולם שם וי איי פי.. וטוב שכך.
פעם ראשונה שלי בנט"ל כלקוח- אני כבר בבית, יצאתי משיקום, נפגש עם אבנר, איש יקר וחכם, מטפל במקצועו, ויחד מנסים להבין אם אני פוסט טראומטי.. מילים כמו "טריגרים" ו"הימנעות" נזרקות לאויר.. לסיכום המפגש הזה- בשלב זה של חיי, אין פוסט טראומה. טפו טפו.
מפגש שני כלקוח עם נט"ל- אחרי הפיגוע בשרונה. חטפתי איזה זעזוע נפשי לא נעים, אמרתי נלך לבדוק. למרות שאבנר אמר שאני בסדר.. באתי, כמה טיפולים אצל פסיכיאטרית, אותה מסקנה כמו קודם. טפו טפו. אני עם אצבע על הדופק. מודע לכמה חשוב לדבר על הדברים ולעבד את החוויה כחלק מהשיקום.
כשקורה לך דבר כזה, צורת החשיבה משתנה. אצלי לפחות. הקלישאות הנוראיות מכל – "החיים שבריריים" ו"אתה לא יודע מה יקרה מחר", הופכות לאמת. הנה, מחר בבוקר בן אדם יכול לשבת לשתות קפה להנאתו ולחטוף יריות ככה סתם. אצלי צורת החשיבה הזו הופנתה ישר לספורט – גם ככה תכננת לפתוח מתישהו בעתיד איזה מועדון קרוספיט משלך, אז למה לא עכשיו? אז אתה נכה, אז מה? כך היה. במאי האחרון, יחד עם חבר טוב שהפך שותף, פתחנו מועדון כושר פונקציונאלי קטן ומגניב בדיזינגוף 125, ממש מול הסימטא. החלטתי שאני מתחיל את החיים שלי מחדש, במקום שהם כמעט נגמרו. אם כבר אז כבר, לא ככה?
קראנו למועדון "בולטפרוף" (חסין כדורים), מתבקש. תוך כדי ההקמה, כשאני עדיין עם מקל הליכה, הראש לא מפסיק לעבוד – איך לעזאזל אני עושה את זה? אני חוזר לאמן אנשים, איך אני מדגים להם תרגילים, איך אני מראה להם שאם אני יכול גם הם יכולים, איך אני מעביר להם את החשיבות של גוף חזק ונפש חזקה, והקשר ביניהם? האימון הראשון במועדון, שלימים הפך להיות בבעלות מלאה שלי, היה ב-14 ביולי, בשבע בבוקר. מאז הוא גדל, יש בו צוות שלם של מאמנים, יש בו לקוחות שהפכו משפחה שניה, יש בו כושר גופני נקי ואמיתי, כזה שמחזק את הגוף ואת הנפש. החיים יפים.
