רועי: עדות ממלחמת לבנון השניה

אחת עשרה שנים עברו ואני עוד סופר…

אחת עשרה שנים מהלילה ההוא, בו נלחמנו במחבלי חיזבאללה בקרב עיקש ועקוב מדם, במהלכו נהרגו שני לוחמים ונפצעו ארבעים וחמישה לוחמים נוספים. ב-12 באוגוסט שנת 2006, בלילה שבין שישי לשבת, יצאנו רגלית מהכפר קנטרה בדרכנו להגיע לכפר ע'נדוריה המצוי מעבר לסלוקי. לאחר הליכה ארוכה וקשה שנמשכה כשבע שעות הגענו לפאתי הכפר והתארגנו לקראת כניסה אליו.

דקות ספורות לאחר השעה שלוש לפנות בוקר, הפלוגה שלי החלה בלחימה ומיד נתקלנו במחבלים שתקפו אותנו מארבעה כיוונים שונים. אני "זכיתי" להיתקל פנים מול פנים בשני מחבלים ובמהלך הקרב נפגעתי מחמישה קליעים בגופי: שניים ריסקו את רגלי הימנית לחלוטין, אחד העיף את הלסת התחתונה, אחד חדר דרך הגב (מילימטרים ספורים מעמוד השדרה) ויצא מהחזה, ואחד נוסף נכנס ויצא מזרוע שמאל. למחבלים למי שתוהה, היה קצת פחות מזל…

במהלך הניסיונות לחלץ אותי ואת שאר הפצועים תחת אש, לוחמים רבים סיכנו את חייהם וגיבור בשם יער בן גיאת (ז"ל) אף מסר את חייו. צמוד לגדר הבלוקים שהקיפה את החצר בה נפצעתי, יער ומספר לוחמים נוספים חיפו על פעולות החילוץ. המחבל שהיה על גג הבית החל לירות לכיוון גדר הבלוקים ואחד הכדורים עבר דרך הגדר וחדר לריאה של יער, בדיוק באזור שהאפוד הקרמי לא מכסה. יער נהרג בו במקום. אני גיליתי על כך רק מספר ימים לאחר מכן מפליטת פה של אחד מהחברים שביקרו אותי בבית החולים.

מאז אנחנו עוברים כבר 11 שנים של אזכרות וימי זיכרון בהם אנחנו כואבים את הכאב והצער של לאבד את יער. לא אשקר אם אומר שעם השנים זה נהיה קשה אף יותר. החלל הזה שנוצר בלב, מעין ואקום בו הכל מוצף במחשבות, תחושות ופלאשבקים, תופס מקום קצת יותר גדול, במיוחד לאור העובדה שאנחנו מתבגרים, מתפתחים, לומדים, מקימים משפחות וממשיכים את החיים בעוד שיער נשאר אותו ילד בן 19 שהלך להגן על המדינה שהוא כל כך אהב.

עברתי הליך שיקום ארוך מאוד שארך כארבע שנים, אך לצערי עבורי השיקום אף פעם לא באמת הסתיים. מהרגע הראשון בו התעוררתי בטיפול נמרץ אני סובל מכאבים עצביים כרוניים בכל רגלי הימנית מתחת לברך, אשר מלווים אותי בצורה עקבית ותמידית לאורך כל אחת עשרה השנים האחרונות. הכאבים באים לידי ביטוי בצורות שונות ומגוונות כגון זרמים חשמליים, דקירות, דפיקות, הרגשה של בעירה בכל הרגל ועוד שלל תיאורים יצירתיים שחוויתי לאורך השנים. ניסיתי כבר את כל סוגי התרופות האפשריות, פרוצדורות וניתוחים מפה ועד להודעה חדשה ואפילו מספר ניסיונות של טיפולים אלטרנטיביים. עד כה לא רק שלא הייתה הטבה, אלא הכאבים אף התגברו עם השנים.

ברור לי שכאב זה דבר מאוד סובייקטיבי, אך יש כאבים שגם מבחינה אובייקטיבית לא ניתן להתכחש להם. לכן אני נוהג לחלק את הכאבים שלי לשני סוגים עיקריים: הסוג הראשון הוא הכאבים הרגילים שלי, שבשאלון כאב הם יקבלו 10/10 פשוט כי הם בעוצמה המקסימלית שמשפיעה על איכות החיים. עם זאת, למדתי להתמודד איתם בצורה כמעט מושלמת ולעולם לא יראו עליי שאני סובל מהם. אבל הבעיה הגדולה שלי היא דווקא עם הכאבים האחרים, "הבלתי נסבלים", אלה שאני לא יכול להחזיק בפנים וחייב להוציא אותם החוצה. איך אני מוציא אותם החוצה? דרך צעקות, עיוותים של הפנים, עיוותים של הגוף, בעיטות ולפעמים גם דמעות לא רצוניות. אמנם אני לא מתבייש בפציעה שלי כלל, אך אני לא מעוניין בכל מקום בו אני מגיע להסב את תשומת לבם של כל הסובבים אותי למצבי, ולכן אני משתדל להתאים עצמי ולהוציא החוצה את הכאב בהתאם לסביבה בה אני נמצא.

ביחד עם הכאב מצויה אצלי חיה נוספת ששמה פוסט טראומה. זוהי פציעה שקופה, ממש בדומה לכאב, שקשה להסביר ולהמחיש לאלה הסובבים אותך מה אתה מרגיש. אתה יכול להיראות הכי תקין ושמח מבחוץ, אבל מבפנים אתה יכול להיות מרוסק לגמרי. איש חכם סיפר לי לאחרונה סיפור בו הוא בתור ילד יצא לטיול והם לקחו איתם תרמוס עם קפה. במהלך הטיול הוא בעט בטעות בתרמוס ונשפך כל הקפה. מסתבר שהתרמוס, אשר מבחוץ נראה שלם ועמיד לכל דבר, היה מרוסק לרסיסים מבפנים, בדיוק כמו אנשים הסובלים מפוסט טראומה.

בעצם מתנהלת אצלי מלחמה פנימית מול הכאבים. זאת מלחמה שהתוצאות בה ידועות מראש ואתה שואף לתיקו במקרה הטוב. כל יום זה קרב בפני עצמו, כאשר לפעמים אני מנצח ולא נותן לכאב להשפיע על מה שתכננתי באותו יום, ולפעמים הכאב מנצח. הניצחונות שלי הם קטנים ומספקים, אבל כשהכאב מנצח, הוא עורך תהלוכות על חשבוני ודורך לי על הפצעים… תרתי משמע. מי שמכיר אותי יודע שסף הכאב שלי ב"כאבים רגילים" גבוה מאוד ולכן זה עוד יותר מתסכל אותי שהכאבים הבלתי נסבלים שלי גורמים לכזו ירידה דרמטית באיכות החיים.

לפני מספר חודשים עברתי את הניתוח השלושים שלי, בו חתכו לי את העצבים ברגל ותפרו אותם לשריר. אומרים פעם שלושים גלידה לא? אם אין עצב אז אין תחושה, ואם אין תחושה אז לכאורה לא אמור להיות כאב. הבעיה היא שהגוף שלי, מתעלם מכל המוסכמות וקורא תיגר על הרופאים. לא פלא שעד היום אפילו אפילו לא הצליחו לאבחן את תסמונת הכאב ממנה אני סובל…

יום השנה למותו של יער ולפציעה שלי נפל השנה בין שישי לשבת. בדיוק כמו לפני אחת עשרה שנים. אני מוצא את עצמי במהלך כל הסופשבוע יושב ומהרהר, מריץ אלפי תרחישים בראש, משחזר אירועים מהקרב, צופה בתמונות וקורא חומרים שקשורים לכל מה שקרה ופשוט מנסה להבין ולהירגע.

אני חש שאני במעין צומת דרכים, בה עליי לחשוב לאן נושבת הרוח ואיך אני רוצה להמשיך לחיות את החיים שלי. הבעיה הגדולה היא שכשהכאב משתלב עם הפוסט טראומה, נוצרת מפלצת אימתנית שעדיין לא המציאו אפילו בסרטים. ספק אם מישהו אי פעם יצליח להמחיש יצור כזה נורא. זאת מפלצת ששמה לעצמה מטרה לחרב כל פיסה של טוב בעולם הזה. והיחיד שיכול וצריך להתמודד עם המפלצת הזאת זה אני.

בבחינת הבגרות שלו בהבעה, כתב יער חיבור בנושא "רוח האדם במאבק במגבלות הגוף". השקפת עולמו של יער, כפי שבאה לידי ביטוי בחיבור זה, הייתה שרוח האדם הוא כוח רב עוצמה שמתגלה בדרך כלל במצבים הקשים ביותר של האדם, מבחינה פיזית ומבחינה מנטלית. הכוח הזה נובע בעיקר מהרצון לחיות. הכוח הזה יכול לחזק את האדם ברמה כזו שהוא לא יכול לשער או לצפות.

לי נותר לקחת את הדברים החכמים האלה ולנסות ליישם אותם. תמיד מגיע השלב בו מחלחלת לה איזושהי תחושה של השלמה עם הכאב והסבל. אבל לאחר מכן התחושה הזאת נעלמת ומתחלפת לה על ידי תחושה שלא סיימתי ולא מיציתי את האופציות שעומדות בפניי ואני אמשיך לנסות להיפטר מהכאב הזה בכל האמצעים העומדים לרשותי.