החברה הישראלית בצבת הטרור

ו השנה השלישית, מאז החלה אינתיפאדת אל-אקצה בספטמבר 2000 , שהחברה הישראלית חשופה למתקפת טרור קשה ומתמשכת. בתקופה זו התרחשו אלפי אירועי טרור בישראל ובשטחים, מאות מהם בתחומי הקו הירוק. התקפות הטרור קיפדו את חייהם של מאות אזרחים, גברים נשים וטף, ופצעו אלפים. לעיתים פגעו במשפחות שלמות וריסקו אותן ללא רחם. בהשתמשם במחבלים מתאבדים הגיעו הפלסטינים למחוזות הטרור האכזריים ביותר. פוטנציאל הקטל הטמון בפצצות אנושיות אלה, אשר בוחרות לפוצץ עצמן בקרב אזרחים חפים מפשע הנו עצום. לא פחות מחריד ומצמרר הוא המסר הטמון בהן, מסר של ייאוש קיצוני ועמו קידוש אידיאולוגי-דתי של ההתאבדות כאמצעי הרג נגדנו. ילדים קטנים הגדלים באווירה רוויית מסרי-שנאה אלינו והמביעים רצון להיות שאהידים, ואימהות המהללות את בניהן שהתאבדו ממחישים את עומק השבר, השנאה וטירוף המערכות שאליהם נקלעו שני העמים.

נראה שגם לחברה למודת מלחמות וטרור כמו החברה שלנו יש באיום הנוכחי פוטנציאל ממאיר במיוחד מספרם העצום של האירועים ושל הנחשפים אליהם; תחושות החרדה וחוסר האונים לנוכח הטרור, במיוחד זה של המתאבדים, והמגבלות המובנות במניעתו המוחלטת; הפגיעה במרקם החיים החברתיים; החשש לצאת למקומות ציבוריים הומי אדם; המעגלים המתרחבים של הנפגעים ושל משפחות השכול, כאשר אירוע רודף אירוע והשרשרת הבלתי נגמרת של שמות הנרצחים ופניהם מיטשטשת לנגד עינינו. מוכי יגון אנו מבקשים להתאבל על כל אחד מהם ואיננו יכולים. היגון הופך לכללי, טכני, כמעט בלתי נגיש רגשית. הצורך להתכנס בדלת אמותיך ולשרוד נפשית הינו כנראה, כורח קיומי חזק יותר.

השפעות נפשיות של הטרור על החברה ודרכי התמודדות

במאי 2002 בחלוף כ- 20 חודשי אינתיפאדה, בדקנו (יחד עם עמיתי –ד"ר מרק גלקופף ופרופ' זהבה סולומון) את ההשפעות הנפשיות של המצב המתואר על החברה ואת אופני ההתמודדות שלה. המחקר התבצע על מדגם מייצג בן 512 אזרחים (מגיל 18 ומעלה) של החברה הישראלית. מצאנו כי ישראלים לא מעטים (16%) דיווחו שנחשפו בפועל לאירוע טרור. תחושת הביטחון האישי נפגעה אצל רבים (60%), ויותר (68%) חשו שחיי היקרים להם בסכנה. כצפוי, חלק לא מבוטל מהנשאלים דיווחו על קשת הסימפטומים הקשורים למצבי דחק וטראומה. כ- 27% דיווחו על תסמינים דיסוציאטיביים (ניתוקים במודע, בתחושת הזהות). כ- 37% הוטרדו ממחשבות, ממראות ומסיוטים טורדניים סביב האירועים הקשים. כ –55% דיווחו על מאמצים להימנע מכל מה שמזכיר להם את הטראומה –ממחשבות ומרגשות, ממקומות ומפעילויות. כ- 50% סבלו מתסמינים של עוררות יתר כמו קשיי שינה, מתח ועצבנות, קשיי ריכוז ועוד. בנוסף לכך דיווחו רבים מהנשאלים (58%) על עצב ודכדוך. לכאורה אין בממצאים אלה כדי להפתיע שהרי הם מבטאים תגובות פסיכולוגיות צפויות אצל חברה החשופה לאיום קיומי מתמשך. הפתעה מסוימת ציפתה לנו כאשר בדקנו את שיעור הנבדקים שאצלם צירוף התסמינים הנו בעל משמעות קלינית של הפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD post traumatic stress disorder -) ומצאנו שיעור של 9.4% מדוע הפתעה? כי הערכנו שבמצב הנתון יהיו יותר נפגעים עם הפרעה פוסט-טראומטית. לשם השוואה, במחקר דומה שנערך בארה"ב שאחרי התקפת הטרור הקשה (והיחידה) של ה- 11 לספטמבר, נמצא 17% ו- 5.8% מהנשאלים סבלו מתסמונת פוסט-טראומטית אחרי חודשיים ושישה חודשים בהתאמה. גם כך יש לזכור כי משמעות הממצא אצלנו הנה שלמעלה מחצי מיליון ישראלים סובלים מ – PTSD, הפרעה הכרוכה בסבל נפשי ובליקוי תפקודי לא מבוטל. ממצא מפתיע נוסף הראה שאין בהכרח קשר בין חשיפה ישירה לאירוע הטרור לבין הסיכון לחלות ב- PTSD. כנראה שבישראל של 2002, החשיפה החוזרת ונשנית לאירועים הטראומטיים, גם באמצעות התקשורת האלקטרונית, ותחושת האיום האישי המלווה את רובנו, הנם כה אינטנסיביים וכוללניים עד כי כולנו נמצאים בסיכון להשפעות הנפשיות של הטרור, בין אם היינו מעורבים בו ישירות אם לאו. ממצא מטריד נוסף הנו חלקן הגדול מאד של הנשים בקרב הסובלים מההפרעה הפוסט-טראומטית . יתכן שלכך תורמת התחושה המאיימת והמתמשכת של הסכנה ליקיריהן והדאגה היום יומית להם, אשר מאפיינות את המציאות הקשה בישראל.

מה באשר לאופני ההתמודדות שלנו עם המצב? מתברר כי אנחנו מרבים לבדוק כל העת את מצבם של יקירינו. אנו נעזרים רבות בחברים ובקרובים, בין אם כדי לשתפם בתחושותינו ובין אם לצורך עצה מעשית. למרות שחלק מהנשאלים נמנעים מהחשיפה לטלוויזיה או לרדיו, שיעור כפול מהם דווקא מחפש חשיפה זו באופן אקטיבי. למעלה ממחציתנו שואב כוח מאמונתו באלוהים. אחרים מתמודדים על ידי הומור, על ידי הסחת הדעת ועל ידי הכחשה. מיעוטם של הנשאלים נזקקים לתרופות הרגעה, לסיגריות או לאלכוהול. ולבסוף, שיעור לא מבוטל מקרב הנשאלים (67%) מנסים פשוט "להשלים עם המצב ולהסתדר איתו".

יהיו דפוסי ההתמודדות אשר יהיו, הם תורמים כנראה ליכולת הסתגלות של החברה הישראלית למצב האנומלי בו אנו מצויים וליכולת התמודדות לא מבוטלת עמו. אם ההערכה לגבי השיעור הנמוך יחסית של PTSD עשויה להיחשב למפתיעה, הרי כך גם לגבי הממצא שלמרות המצב מרבית הישראלים (82%) הביעו אופטימיות לגבי עתידם ורובם גם העריכו כי יתפקדו היטב בעת מבחן. יש שיפרשו את ההצהרות הללו כדיסוננס קוגניטיבי כלומר שאיננו נותנים לעובדות לשנות לנו את העמדות. אולם נראה שיכולת ההתמודדות של החברה כנגד גל טרור רצחני במיוחד הפתיעה רבים. עם זאת, גם התמודדות יעילה לכאורה עלולה לגבות מחיר נפשי לא מבוטל. על מנת לשרוד מבחינה פסיכולוגית את הטרור, האימה והשכול, אנו נדרשים לבודד את עצמנו באופן רגשי מהמתרחש תוך קהות חושים. הבידוד מהרגשות הכואבים והבלתי נסבלים מאפשר לנו לתפקד ולשרוד, אך ההתנהלות שלנו הופכת מכנית ורובוטית. אנו מאבדים את היכולת שלנו להיות אמפתיים, להיות קשובים לסבלו של האחר. בעת קשה זו, אם לא נוכל להיות קשובים לרחשי ליבו ולמצוקותיו של האחר שבינינו, אנה אנו באים? אם לא נוכל להתייחס לסבלן של משפחות השכול שבתוכנו ולנחם אותן, אם נאטום את ליבנו בפני אלה הטובעים לאיטם בקשיי הקיום, אם לא נכיר כי יש אחרים ושונים בתוכנו הזקוקים ליחס אנושי ולעזרה, אזי שום מנגנוני התמודדות לא יעמדו לנו. לבסוף, מן הדין שלא נשכח גם כי באופן דומה נאטם ליבנו לשוועתם של החפים מפשע בצד השני, ואם לא נשכיל לפתוח את אוזנינו ואת לבנו אליהם ואל מצוקותיהם איך נוכל לקוות לגשר של הבנה ותקווה עבור כולנו?