בין שבוי לחטוף

בניסוי ידוע נתבקשו אנשים לבחור לעצמם עניבה מתוך 10 עניבות שונות שהיו תלויות בשורה על הקיר שמולם. למרות שסדר העניבות היה אקראי ושונה מנבדק לנבדק, נטו הנבדקים לבחור עניבה התלויה בקצה שורת העניבות ולא במרכזה. כאשר שאלו את הנבדקים מדוע בחרו בעניבה המסוימת הם ענו את התשובה המתבקשת: "כי היא מצאה חן בעיני."

תשובה זו אינה מתקבלת על הדעת. אם אכן כך היה הדבר לא היו הנבדקים נוטים לבחור עניבות הממוקמות דווקא בקצה השורה, אלא הבחירה הייתה מתפזרת על פני שורת העניבות כולה (דהיינו, החוקרים לא היו מוצאים נטייה לבחור על פי מיקום העניבה בשורה אלא רק על פי טעמו של הבוחר). החוקרים הסיקו שישנה סיבה לא ידועה, ככל הנראה מוחית-תפיסתית, לכך שאנשים נוטים לבחור דברים מהקצוות. במילים אחרות, נבדקים בחרו במה שבחרו ללא סיבה נראית לעין. אם כך, כיצד ניתן להסביר את התחושה של הנבדקים שסיבת הבחירה הייתה חופשית לחלוטין ותלויה רק בטעמם האישי?

ההסבר לפער בין המציאות לבין התחושה הסובייקטיבית הוא שהמוח האנושי מתקשה להתמודד עם היעדר משמעות. הנבדקים חייבים היו להסביר לעצמם את הבחירה שלהם, לתת משמעות לפעולת הבחירה שלהם, והמשמעות הזמינה ביותר הייתה: "כי היא מוצאת חן בעיני". לו היו הנבדקים נשארים עם חוויה של היעדר משמעות היה עליהם להתמודד עם כאב נפשי בלתי נסבל ומול כאב נפשי שכזה היה עליהם לנקוט בפעולות הגנתיות אחרות על מנת להרחיק מעצמם את הכאב ולשמר תחושה של אינטגרטיביות נפשית, או להיכנע להיעדר המשמעות ולהיות מוצפים בכאב הנלווה אליו.

משמעות היא האופן בו אדם מארגן גירויים פנימיים וחיצוניים למשהו אותו הוא יכול להבין. לפיכך, למערכת הנפשית המייצרת משמעויות "קל" יותר לתפקד בתנאים מובְנים וצפויים, וכאשר רמת הגירויים הפנימיים והחיצוניים אינה עוברת את סף יכולתו של האדם להכיל או לעכל אותם. בנוסף, קיים קשר ברור בין רמת הגירויים אותה חווה האדם לבין עד כמה המצב בו הוא שרוי מובנה או צפוי. ככל שהמצב הינו מובנה וצפוי פחות, כך עולה הסיכוי שעצמת הגירויים תעלה ותגיע לרמות אותן הוא לא יוכל לעכל. כאשר רמת הגירויים הללו עוברת את סף יכולתו של האדם להכיל או לעכל אותם, המערכת המייצרת משמעויות נכנסת למצב של אי-ספיקה והאדם חווה חוויה אותה אנו מכנים "טראומטית". החוויה הינה טראומטית משום שהאדם אינו יכול לייצר עבורה אף לא אחת מהמשמעויות הזמינות לו והמבוססות על חוויותיו הקודמות ועל היכרותו את החיים.

מצבי שבי הינם ללא ספק מצבים טראומטיים. האדם נשבה בידיהם של מבקשי רעתו, הוא רחוק מבני משפחתו ומשאר סביבתו הטבעית והתומכת, הידיעות שהוא מקבל על העולם ועל מה שקורה בו מצומצמות מאד, אין הוא יודע אם ואיך ישוחרר וגורלו תלוי לחלוטין ברצונם הטוב של שוביו. מנקודת המבט של מאמר זה, יכולתו למקם את עצמו בתוך מערכת משמעויות אותן הוא יכול להבין נפגמת באופן קשה.

יחד עם זאת, רוב מצבי השבי באזורנו התרחשו עקב פעולות מלחמתיות בין ישראל למדינות ערב ופעולות כאלה, גם אם תוצאותיהן קשות ביותר, מתבצעות במסגרת של כללי משחק מסוימים אליהם הצדדים מחויבים. מי שנשבה בידיה של מדינת אויב מצוי בידיה של מערכת היררכית מסודרת, החל מראש המדינה וכלה במי ששומר עליו בתא המעצר. תא המעצר עצמו הוא לרוב מתקן כליאה מסודר פחות או יותר הבנוי לאכלס שבויים רבים. לאחר תקופת חקירות (טראומטית ביותר כשלעצמה) הוא בדרך כלל מצטרף לקבוצה של שבויים אחרים שגם ביניהם נוצרת ההיררכיה ברורה לפי דרגתם. קבוצת שבויים זו מקיימת מערכת מסודרת של סדר יום – השכמה בשעות קבועות, ארוחות בשעות קבועות, ופעילות מסודרת במהלך היום. לאחר זמן מה, פוגשים בו נציגים של הצלב האדום (חלק ממערכת בינלאומית מסודרת שמשדרת לו שהעולם יודע עליו מטפל בעניינו) ויתכן אף שיוכל לשלוח או לקבל מכתבים מבני ביתו. השבוי שנשבה בידיה של מדינה נמצא חלק גדול מהזמן במצבים אותם הוא יכול להבנות ולצפות.

לא כך מצבו של מי שנחטף על ידי ארגון טרוריסטי. ארגון שכזה אינו מחויב למערכת ההסכמות הבינלאומיות, ההיררכיה בו אינה תמיד ברורה ומסודרת, מתקני הכליאה שלו אינם רשמיים וקרוב לודאי שהם מוחלפים תדיר על מנת למנוע גילו על ידי מי שמבקשים להציל את החטוף מידיו. בנוסף, לרוב החטוף כלוא לבדו, אינו מקיים סדר יום ברור ומובנה, וכלל לא ברור לו מי ואיך פועלים בעניינו. בניגוד למי שנשבה בידיה של מדינה, החטוף נמצא חלק גדול מהזמן במצבים אותם הוא אינו יכול להבנות או לצפות.

מנקודת המבט הפסיכולוגית, ומעבר לנסיבות השבי הייחודיות ולמאפיינים האישיותיים של כל אדם ואדם, מצבו של החטוף רע ממצבו של השבוי. מכיוון שהמצב בו החטוף נמצא קשה יותר להבניה, רמת הגירויים הפנימיים והחיצוניים אליה הוא חשוף גבוהה יותר ויחד איתה – וכפועל יוצא ממנה – גבוהים יותר הסיכויים לאי-ספיקה של המערכת המייצרת משמעויות, לטראומטיזציה ולפסיכופתולוגיה הנלווית אליה.

כששורות אלה נכתבות אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט עדיין חטופים ומוחזקים על ידי ארגוני טרור. במובן זה כל השלושה עונים על מצבו של החטוף כפי שתואר למעלה. האם הם יכולים לעשות משהו על מנת למתן את הקושי הנפשי בו הם קרוב לודאי שרויים? התשובה היא כן. ככל שייטיבו להבנות את הסיטואציה שבתוכה הם כרגע חיים, ככל שיכניסו לתוכה סדר ויתנו בה משמעות, כך ייטב מצבם הנפשי. בתוך המעט שעומד לרשותם עליהם לנסות למצוא את היום בשנה, את השעה ביום. את השעות "הריקות" עליהם למלא בסדר יום שייצרו לעצמם, כגון התעמלות, קריאה או כתיבה (אם מתאפשר להם), למידה (כל למידה, בין אם למידה פורמאלית כגון שפה זרה באמצעות ספר לימוד ובין אם למידה שיטתית של אופני התנהגותה של נמלה אצלם בתא באמצעות התבוננות).

האם יש משהו שגם אנחנו יכולים לעשות למענם? גם כאן התשובה היא כן. אם יש סיכוי כלשהו שידיעות מן העולם החיצוני מגיעות אליהם הרי כל פעולה פומבית שננקוט בה למענם תחזק את רוחם, תפחית את תחושת הבדידות ותסייע להם לשוב ולמקם את עצמם בהקשר חברתי רחב ומוכר ולכן גם בעל משמעות.

בנית משמעויות חדשות היא האתגר הגדול העומד לפתחם של החטופים והסיכוי שלהם למתן את הפגיעה הטראומטית על תוצאותיה ארוכות הטווח.

(המאמר נכתב במקור בשנת 2006 ועודכן בשנת 2008)