שנתיים ימים חלפו מאז יצאה ישראל למלחמת לבנון השנייה. הסיבה המיידית למלחמה הייתה המארב הקטלני של החיזבאללה לסיור של צה"ל שבמהלכו גם נחטפו ונשבו אהוד גולדווסר ואלדד רגב, ואחד היעדים למלחמה הוגדר כהחזרתם הביתה. והנה היום, בחלוף שנתיים, הם עדיין לא עימנו וההתלבטות הקשה באשר למחיר המעשי, העקרוני והמוסרי שאנו נדרשים לשלם עבור החזרתם, חיים או מתים, מטלטלת את החברה הישראלית כולה.
יצאנו למלחמה זו, לאחר שמשנת 2000 התמודדנו עם חזית טרור מתמשכת וקשה מבית היוצר של אינתיפאדת אל- אקצה הפלשתינית. נחלצנו מהמלחמה לתוך גל עכור של ביקורת והלקאה עצמית: ספקות הוטלו ביכולת הצבא, בכושר הפיקוד של מפקדיו ובשיקול הדעת וביכולת ההנהגה של קברניטי המדינה. המציאות הישראלית הקשה והמורכבת הביאה לכך שלאחר שעשרות אלפים נעקרו מבתיהם במתווה ההתנתקות מעזה, נאלצו אלפי ישראלים לנטוש את בתיהם בצפון המופגז בטילים, ורבים רבים בילו ימים ושבועות במקלטים. בשני המקרים: התנתקות בדרום והמלחמה בצפון, חווינו כפרטים וכחברה, פגיעה קשה בביטחון האישי, תחושה מרה של נטישה ואכזבה ממוסדות המדינה והיעדר הנהגה ראויה.
כל המצבים הללו אופיינו בסיכון מוחשי לנו, ליקירנו ובמידה הולכת ומצטברת לחברה הישראלית ככלל. מונחים כמו טראומה ופוסט-טראומה הפכו למילים שגורות בלקסיקון הישראלי וגם בקדמת עיסוקנו ברפואת הנפש, הרבינו לעסוק בתגובות הטראומטיות, במצוקות ובחולי. כך במחקרים שעשינו על מדגמים מייצגים של האוכלוסייה הישראלית מצאנו, שכתשעה אחוז מהישראלים סובלים מתסמונת פוסט טראומטית וכי במציאות המאיימת בישראל, עם אלפי אירועי טרור במהלך השנים, עם חשיפה אינטנסיבית בתקשורת ועם תחושת איום על הביטחון האישי והמשפחתי, אין צורך להיות מעורב ישירות באירוע טרור על מנת ללקות בפוסט טראומה. בנוסף מצאנו כי במהלך שנות הטרור עלתה הפגיעות לטראומה בקרב עולים חדשים, אצל ערבים ישראלים ובקרב אלה עם פחות שנות השכלה. קבוצות שהמכנה המשותף האפשרי לפגיעותם הינו במיעוט משאבי התמודדות ביחס לאחרים. הפער בין המרכז לפריפריה (בהשאלה) אינו מתחיל ונגמר, אם כך, רק בפערי שכר, אלא מתבטא גם במצוקה וביכולת העמידות הנפשית.
עם זאת נמצא בסקרים שונים, שגם בעקבות מלחמת לבנון השנייה, רמת הפטריוטיות בקרב הישראלים לא ירדה וכשני שליש מהציבור היהודי רואים עצמם כפטריוטים (דומה למצב בארה"ב ובחלק מאירופה) ומבטאים זאת בעמדות שלהם כלפי החיים בארץ, לאהבת הארץ ולמוכנות להלחם בעד המדינה. אבל, במקביל, נמצאה גם ירידה בולטת באימון הציבור במוסדות השלטון השונים מה שעשוי להצביע על שבר הולך וגדל בין היחס החיובי של הישראלים לחברה ולמדינה לעומת תפיסתם את הממסד השלטוני ובמיוחד הקברניטים, כמי שאינם ראויים לאימונם. והנה דווקא בעת כזו צריכים המנהיגים לקבל שורה של החלטות חשובות ביותר מבחינת המשמעויות הביטחוניות והמוסריות לגבי החברה הישראלית ולשקלל בכך תמהיל בלתי אפשרי כמעט של שיקולים, אילוצים, סיכונים, הערכות, משאלות לב, איזוני אינטרסים אישיים וחברתיים ומה לא.
לא מכבר נדרשה המועצה לביטחון לאומי להגדרת החוסן הלאומי (national resilience) כמרכיב תודעתי והתנהגותי המהווה חלק מהעוצמה הלאומית. בהקשר זה מעניינים במיוחד אותם מאפיינים ייחודיים בתודעה הקולקטיבית של החברה הישראלית אשר עשויים לתרום לחוסנה מחד, אך גם לפגיעותה הטראומטית מאידך. מרכיב בולט כזה בנרטיב היהודי הינו תפיסת האחר כאויב השואף להשמידנו בבחינת, "זכור את אשר עשה לך עמלק" ו- "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". אין ספק שמיתוסים אלה ממקורותינו, עצבו את הפסיכולוגיה הקולקטיבית שלנו כחברה חשדנית ומאוימת, הדרוכה כל העת למלחמה על קיומה. ברוח זו, האסון הנורא של השואה הינו האירוע המעצב ביותר של התודעה הישראלית בעת החדשה והאמירות הבוטות מטהרן, מלבות ומחזקות את הפסיכולוגיה הקולקטיבית הזו באופן מצמרר. אפשר לטעון שחוסנה של החברה הישראלית ניזון מהתחושה של מלחמת אין הברירה המתמשכת לנוכח איום קיומי. שההתלכדות מול האויב תורמת ללכידות הפנימית, מטשטשת קונפליקטים מובנים בחברה המעורבת שלנו ומאפשרת לנו להשליך את הרעות החולות על האויב החיצוני וגם, מפיקה מאיתנו כישרונות, יכולות ויצירתיות בלתי נדלים הטמונים בנו. אבל, עם זאת, ההיצמדות לעמדה פסיכולוגית של מצור ("תסמונת מצדה") ולתפיסת הקורבן המאוים, מקבעת את התודעה שלנו באופן סטריאוטיפי ומקשה עלינו את הגמישות הנדרשת על מנת ליזום, לאתר ולהגיב להזדמנויות של אופק אחר באזורינו. מודעות לתהליכים אלה הינה חיונית לצורך הדיאלוג בחברה הישראלית ולניווט דרכה במים הסוערים של המלחמות הקיומיות הנכפות עלינו.
כפי שבהיבט של ההתמודדות האישית, הגורם שהינו קרוב לודאי המרתק ביותר מבחינת יכולתו של האדם לשרוד במצבים קשים, להתמודד ולנצח הינו הכוח המרפא של מציאת משמעות ופשר לחייו . כך, ברמה הלאומית, אנו מצפים מההנהגה שתדע לזהות ואף לייצר ולהציב בפנינו חזון עם אופק של תקווה. תקווה שתתן פשר לסבל, כמו גם שאר רוח וכוח להמשיך ולחתור לעתיד טוב יותר.
(המאמר נכתב בשנת 2008)
