הגיליון הנוכחי של בנוגע לרגש נולד לאחר התלבטות בנט"ל. האם יש מקום לפנות לחיילים משוחררים, ולהציע להם דיון וטיפול בטראומות הנפשיות אותן הם נושאים משירותם הצבאי. מדוע שארגון המטפל בנפגעי טראומה על רקע לאומי יתלבט בכך? נראה שהתשובה לכך מורכבת ונוגעת לתפיסה שלנו את השרות הצבאי כקונצנזוס וכנמצא מחוץ לויכוח הציבורי. מהבחינה הזו קיים החשש שדיון במצוקות ובטראומות של חיילים בעת שרותם, ובמיוחד בתקופת האינתיפאדה, עלול להתקשר לשאלות מוסריות וערכיות, ולאלה ימהרו לחבר הקשרים וכוונות פוליטיות שאנו, כאנשי מקצוע, נרתעים מהם.
הלם קרב
המצוקה הנפשית המזוהה ביותר עם השרות הצבאי היא זו של תגובת הקרב. כיום אנו ערים לעובדה שמשך שנים לא מעטות, מקום המדינה ומלחמת הקוממיות, נמנעו במערכת הביטחון ובצבא מדיון בבעיה ומהיערכות מתאימה לטיפול בה. הימנעות גורפת כזו נבעה כנראה מהקושי הנפשי הקולקטיבי של החברה הצעירה והנלחמת על חייה, להכיר בעובדה שהחייל הישראלי (כמו חיילים בצבאות אחרים) מועד לשבר נפשי בלחימה. רק המפץ הגדול של מלחמת יום כיפור שינה את הגישה הזו, כמו גם גישות אחרות בחברה הישראלית.
בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה (שהחלה בדצמבר 1987), עת פיקדתי על מערך בריאות הנפש של צה"ל, הושמעה ביקורת בוטה מצד קבוצה של אנשי בריאות הנפש באזרחות, כלפינו, אנשי בריאות הנפש בצבא, כי אין אנו מתריעים די על הנזקים הנפשיים לחיילים הנובעים מאופי הפעילות מול אוכלוסיה אזרחית באינתיפאדה. בהיותי ער לאפשרות שאולי, במקומנו בצבא, אין אנו רואים את כל ההיבטים, ולמרות שבמדדים הגלויים למצוקה נפשית (כמו למשל, עליה בפניות לקב"נים) לא נרשמה עליה, החלנו לקיים דיון מקצועי פתוח ומשולב, צבאי ואזרחי, בנושא.
מאז חלפו לא מעט שנים. האינתיפאדה הראשונה פינתה מקומה לאינתיפאדה השנייה (החלה בספטמבר 2000). הטרור הכה במחוזותינו. החברה הישראלית והפלסטינית המשיכו להקיז דם האחת לשנייה. מעגלי הפגיעות הנפשיות והשכול בחברה הישראלית התרחבו, וגם הדיון במצוקות החיילים קיבל יותר ויותר נפח בבמה הציבורית. קבוצת "שוברים שתיקה", שמקורה בקבוצה של חיילי נח"ל שפעלו באינתיפאדה בג'נין, נותנת לכך ביטוי נוקב לאחרונה, בהביאה לתקשורת שורה של עדויות אישיות להתנהלות קשה מול אוכלוסיה אזרחית, תוך אזהרה מפני כשל מוסרי וערכי של חיילי צה"ל. מכאן לא רחוקה הדרך לייחס עוד ועוד תחלואים של החברה הישראלית (טשטוש בין המותר לאסור, גילויי אלימות במשפחה ובציבור, השתוללות בכבישים..) למה שקורה לחיילנו באינתיפאדה.
הפוטנציאל הטראומטי של השרות בשטחים
נודה ולא נכחד, המשימות והחיכוך של חיילי צה"ל מול אוכלוסיה אזרחית מציבים אותם לא פעם, בסיטואציה בלתי אפשרית. התמודדות עם התגרות והטחת עלבונות ע"י אוכלוסיה המודעת למגבלות המוטלות על החיילים. הדריכות המתמדת מפני מפגע. אי הבהירות לגבי מי אזרח תמים ומי חורש רעות, ולגבי איך להעריך ולפרש מצב של סיכון עצמי המצדיק הפעלת נשק. הפעלת כוח ואלימות, אשר מונעות לעיתים ע"י זעם ורצון לנקמה על חברים שנפגעו. כל אלה מהווים תשתית לתגובות נפשיות והתנהגותיות אשר נבדקו במספר מחקרים שהתבססו על ראיונות אישיים וקבוצתיים עם חיילים (למשל, ל' שיאון, 1997; נ' קרין, 1998), וכן על תיעוד סיפורים אישיים בתקשורת (למשל, חן קוטס-בר במעריב, 2004). מהמקורות השונים ניתן ללמוד על הפוטנציאל הטראומטי של השרות בשטחים. זה כרוך מחד, בסכנת מוות מוחשית ובאובדן ומאידך, בהתנהגות כוחנית ולפרקים גם אלימה מול אזרחים. התנסויות אלה עלולות להשאיר משקעים ותסמינים פוסט-טראומטיים בקרב החיילים המשוחררים כמו: התעסקות חודרנית וחוזרת בחוויות הטראומטיות; ניסיון להימנע, בחשיבה ובהתנהגות, מכל מה שקשור בשירות בשטחים; קשיי שינה וסיוטים; עצבנות ואי שקט; רגשות אשמה ובושה; דכדוך ולעיתים קהות רגשית ואפטיות. באשר לשימוש באלימות, היא מוסברת ככורח במצבים מסכני חיים, לעיתים כאמצעי לפורקן רגשי ולעיתים כמונעת מתוך זעם ורצון לנקמה. לפעמים מביעים החיילים תחושות של ניצול, חסר גיבוי ועד לכדי בגידה מצד המערכת הצבאית והממסד, ואלה מתקשרות להבעת עוינות ולעיתים אף לגילויי אלימות.
למען שים את הדברים בפרופורציה אציין שרק מיעוט מקרב הצעירים הללו יסבלו מתסמונת קלינית ממש (הפרעה פוסט-טראומטית, דיכאון, חרדה ..) אך חלק ניכר מהם ימשיך לשאת את המשקעים הפוסט-טראומטיים ואלה עשויים להסביר (לפחות באופן חלקי) התנהגויות ומאפיינים מסוימים של צעירים בחברה הישראלית. למשל, הנסיעה למזרח (לעיתים עם שימוש בסמים) כבריחה, כמחאה, וכניסיון להפחתת המצוקה האישית. או במישור שונה, הפעילות הנמרצת של "שוברי השתיקה" למיניהם, כניסיון כן לתיקון חברתי ובה במידה, כאמצעי להתמודד עם רגשות אשמה שלהם עצמם. אך בעיקר, אין לבטל את ההנחה כי החיכוך הצבאי מול אוכלוסיה אזרחית והמשקעים המצטברים שהוא מותיר בקרב הצעירים הישראלים, משפיעים לרעה על נורמות התנהגות בחברה הישראלית. נורמות הקשורות, בין השאר, בפעולות שבשרירות לב, בהתנהגות כוחנית ואף אלימה, בטשטוש בין מותר ואסור, ובפגיעה במקור סמכות (אולי הרעה הגדולה של החברה הישראלית כיום).
לשירות הצבאי מול האינתיפאדה יתכנו אם כן, השלכות במישור האישי והחברתי גם יחד. אלה גם אלה מצדיקות דיון והתייחסות למען הבריאות הנפשית של הצעירים לאחר השירות הצבאי ולטובת איתנות החברה בישראל.
