לפני מספר חודשים, חגג מוסף “הארץ” בכתבת שער את עדנה פואה ואת הכללתה ברשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם של המגזין טיים. פואה פיתחה שיטה לטיפול בנפגעי טראומה וגיבתה אותה במחקרים רחבי היקף שמצאו שהשיטה אכן יעילה. השיטה זכתה להכרה של הממסד הרפואי בארה”ב שהמליץ לאמץ אותה לטיפול בסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית, ואף הוכנסה למערך שירותי בריאות הנפש של חיילים בארה”ב. גם בישראל עושה השיטה צעדים ראשונים, בעיקר מאז האינתיפאדה השניה.
עיקרה של השיטה, הנקראת ‘חשיפה ממושכת’, היא “חשיפה דמיונית חוזרת, מבוקרת ומתמשכת של הנפגע לאירוע הטראומטי אליו נחשף. הטיפול מתמקד בהתמודדות עם המחשבות הטורדניות והניסיונות של המטופלים להימנע מזיכרונות הקשורים בטראומה”.
חלקים בכתבה במוסף הארץ מזכירים מיד את עבודתו של זיגמונד פרויד בסוף המאה ה-19 וחבל שפואה לא חולקת כאן את מחיאות הכפיים שכותרת הכתבה מעניקה לה. פרויד עבד אז בעיקר עם הפרעות היסטריות וחידושיו היו בכך שהוא הבין את ההפרעות הללו כתגובה לאירועים טראומטיים, ופיתח, ביחד עם יוזף ברוייר, שיטה לטיפול בהפרעות בעלות בסיס טראומטי.
הנה פואה, 2010, על הרקע למצבו של המטופל:
“התיאוריה שלנו אומרת שהסיבה שבגללה נוצרות תבניות פחד פתולוגיות, קשורה להימנעות שלנו מלעבד חוויות שליליות. כלומר, בכל פעם שעולה לנו מחשבה על הטראומה שרודפת אותנו, במקום לנסות לעבד אותה, לתת לה מקום, להתמודד איתה אנחנו דוחקים את הזכרון הטראומטי הצידה”.
“לא רק חיילים סובלים מכך. גם ילדים ובוגרים שחוו […] כל מאורע קשה שמציב איום לחיים או לאופן שבו הם תפסו את עצמם עד אותו רגע – איום על מי שהם. האימה גורמת להם לחזור ולחוות את האירוע בחלומות ביעותים, למשל, או ההפך – להימנע ממחשבה עליו או מדברים שעשויים להזכירו”.
ועכשיו פרויד, 1894, על הרקע למצבו של המטופל:
“מטופלים אלה נהנו מבריאות נפשית טובה עד לרגע בו התרחשה אי-התאמה בחיי החשיבה שלהם – דהיינו, עד אשר ה’אני’ שלהם ניצב מול חוויה, רעיון או הרגשה שעוררו אפקט כה מטריד שהסובייקט החליט לשכוח אותו משום שלא היה לו בטחון ביכולתו לפתור באמצעות פעילות חשיבתית את הסתירה בין אותו רעיון לא-תואם לבין ה’אני’ שלו”.
“משנוצר ב-‘רגע טראומטי’ גרעין מעין זה […] הוא יוּעצם ברגעים אחרים כאשר דימויים חדשים מאותו סוג יחדרו מבעד למחסום שהוקם על ידי הרצון ויספקו לרעיון המוחלש אפקט טרי ויחדשו לזמן-מה את הקישור האסוציאטיבי בין שתי הקבוצות הפסיכולוגיות האלה”.
ושוב פואה, 2010, על הטיפול במצבים טראומטיים:
“הטיפול מתמקד בהתמודדות עם המחשבות הטורדניות והניסיונות של המטופלים להימנע מזיכרונות הקשורים בטראומה”.[…] “אני אומרת להם ‘בואו ניכנס לזה שוב, בואו נזמין את הזכרון הטראומטי. הוא לא האוייב שלכם […] אתם צריכים לעבד אותו וללמוד לחיות איתו בשלום'”.
“אני מבקשת ממנו [מן המטופל] לספר על הטראומה, בזמן הווה, כדי שיוכל להתחבר באופן רגשי לסיפור. אנחנו יודעים שאם מספרים את הטראומה בלי רגשות, כמו דיווח משטרתי – זה לא עובד. צריך לדבר על הטראומה עם נגישות אמוציונלית. עיבוד רגשי מחייב לחוות את החוויה כמו שהיתה”.
והנה פרויד, 1893-4, על הטיפול במצבים טראומטיים:
“כשהתסמין של המטופל הינו, למשל, כאבים, וכשאנו חוקרים […] את מקורם של הכאבים, המטופל מעלה סידרה של זכרונות המתקשרים אל הכאבים הללו. אם עולה בידינו לעורר במטופל זכרון בהיר וחי, ואם הוא רואה לפניו את הדברים בכל ממשותם המקורית, הרי שנוכל להבחין ברגש מסוים שמשתלט עליו. ואם אז אנו משכנעים אותו לתת מילים לאותו רגש, נגלה שבזמן שהוא מייצר רגש עז כזה תופעת הכאבים עולה שוב באופן בולט ושמעתה והלאה התסמין, בצורתו הכרונית, נעלם”.
“גילינו, להפתעתנו הגמורה בהתחלה, שהסימפטומים […] נעלמים, מבלי לחזור על עצמם, מיד לאחר שעלה בידינו לעורר את הזיכרון של הגורם המחולל בבהירות מוחלטת, ויחד עם זאת גם את הרגש המתלווה אליו, וכאשר החולה מתאר את השתלשלות העניינים בפירוט רב ככל שהוא יכול ומוצא מלים מתאימות כדי לבטא את רגשותיו. זיכרון ללא רגש הוא כמעט תמיד חסר השפעה לחלוטין. התהליך הנפשי שהתרחש במקור חייב לחזור על עצמו בחיוניות הגדולהביותר, להיכנס למצב ההתהוות שלו, ואחר-כך לבוא לידי ‘ביטוי בדיבור'”.
פרויד מציג ב- 1893 מודל טיפולי בן שלושה מרכיבים: 1. יש לזכור את האירועים שגרמו למצב הפוסט-טראומטי; 2. יש להעלות את הרגש שליווה את האירועים המקוריים; 3. יש לתת מילים לרגשות שעולים. פרויד אף מוסיף שללא הרגש העבודה לא תיעשה, שיש לחזור על התהליך הנפשי שהתרחש בעת קרות הטראומה ואז לתת לו מילים. המודל הזה קרוב להפליא למודל שפואה מציגה ונשען על אותה הנחה שנפגעים מתקשים לעבד את האירועים הטראומטיים ואת הרגשות והמשמעויות הנילווים אליהם, ושכאן הטיפול יכול לסייע.
